אני אוהבת אותו אבל הוא קשה איתי תמיד... לא יודעת כבר מה לעשות

היי חברים.. אני וחבר שלי כבר שנה ביחד. אני אוהבת אותו אבל דברים לא הולכים לנו חלק. אני מרגישה שיש בינינו מלחמת כוחות ופער ביחס שאני נותנת לו ושהוא מחזיר לי... אני מעניקה לו ומפנקת אותו ומפרגנת לו תמיד ועם הזמן הוא למד לקחת את זה קצת כמובן מאליו. אני אתן לכם דוגמא- אנחנו לומדים ביחד. כשיש לנו מבחן ואני יוצאת לפניו אני נשארת לחכות לו גם אם זה שעתיים. היה איזה קורס כלשהו של שבוע שהוא לקח ואני לא, נשארתי לחכות לו 5 שעות במכללה רק כדי שיהיה לנו קצת זמן לבלות ביחד... ואפילו באחד הימים באתי עד למכללה כדי להביא לו נשיקה והלכתי הביתה. אני אוהבת אותו נורא לפעמים מרגיש לי שזה יותר ממה שכדאי לי. אני מקריבה מעצמי עבורו בזמן שהוא לא בדיוק מקריב ממנו עבורי. השבוע התחלתי ללכת לראשונה לפסיכולוגית... הוא לא שאל אותי אפילו איך היא, איך היה... וכאלו, כלום. חזרתי להתאמן לא מזמן בחדר כושר... והוא בדיוק נכנס למבחן, תכננו לעשות יום כיף ביחד במהלך היום. ללכת למסעדה ולסרט. חיכיתי לו שיצא מהמבחן, בינתיים הלכתי להתאמן... הוא יצא מוקדם מהזמן שחשבתי שיקח לו ויצא ככה שהוא צריך היה לחכות לי חצי שעה והוא התבאס על זה "מה עכשיו אני צריך לחכות לך חצי שעה?" זה קצת הוריד אותי שהוא לא פרגן לי... במקום לבכות שאתה מחכה לי חצי שעה תביא לי איזה שייק או מיץ תפוזים... זאת יכולה להיות אחלה מחווה. אני תמיד מודה לו על דברים שהוא עושה למעני... וכשאני עושה בשבילו משהו אני לא מצליחה להזכר בפעם כלשהי שהוא אמר לי תודה... או פרגן לי. זה חורה לי שזה המצב כי זה בנאדם שהכנסתי ללב. מעבר לכל זה לפעמים הוא אגרסיבי כלפיי... אם הוא רוצה שאזוז או שאזיז את הרגל, הוא לא מבקש ממני הוא פשוט מעיף אותה/דוחף אותי כדי שאזוז. אני מנסה להתחשב בו ותמיד מנסה להתפשר על דברים ולוותר על דברים שהוא לא אוהב ואני כן... כמו יציאות או ללכת לשחק סנוקר... אבל מנגד אני לא מרגישה שהוא מתגמש איתי כשצריך. מרגיש לי שקצת קשה לו להכיל אותי כשאני שמחה, יצאו כמה פעמים שהיה שיר טוב ברדיו ושרתי והוא ביקש ממני להפסיק... או שהייתי במצב רוח והוא איכשהו כיבה אותי. אפילו לפני שלושה שבועות חגגנו שנה ביחד והוא נתן לי מעין אזהרה לפני זה "אל תתלהבי מדי, אל תבואי יותר מדי שמחה..." ושלא תבינו לא נכון. אני לא מהטיפוסים השמחים אובר המעצבנים האלו שבא לך להעיף כאפה להם ולעליזות שלהם. אני בסהכ לומדת להעריך ולאהוב את החיים אחרי תקופה ארוכה שהייתי כבויה ובלי חשק לצאת מהמיטה. אנחנו מאוד שונים. אני מוחצנת איכשהו ופתוחה וחברותית והוא מופנם עם עצמו ולא נחשף לאחרים, בקושי לי. ובסדר לי עם איך שהוא רק שאני חושבת שלו לא בסדר איתי. מעבר לכל זה אציין משהו נוסף- אני יודעת שמערכת יחסים צריך לטפח, להשקיע ולגוון... ויוצא שאנחנו המון בבית ולא יוצאים. הוא לא כ"כ אוהב לצאת וקשה לי להיות תמיד בבית זה חונק אותי וסוגר עלי. כל החלקים של הפאזל מובילים אותי למסקנה אחת שכנראה ובאמת זה כבר לא זה ואנחנו שונים מדי. אבל באמת שאני רוצה להאמין אחרת... אולי האהבה כן מנצחת? אולי מתישהו הוא יתעורר בבוקר ויבין מה יש לו בידיים ויתחיל לפרגן לי ולהרים אותי במקום לתת לי הרגשה שהוא מוריד אותי. אני רוצה מישהו שישמח כשאני שמחה ולא יהיה ניזון מהעצב שלי. למה הוא כזה? ולמה הוא לא נותן לי יחס באותה מידה שאני נותנת לו? אנשים תמיד אומרים לי שאני טובה מדי איתו. אבל לא בא לי להתחיל לשחק את הביץ' אני לא ילדה קטנה. את המשחקים האלו סיימתי לפני שנתיים. בא לי להיות אמיתית ושיכילו אותי איך שאני. זה גומר לי את האנרגיות כל ה-א סימטריה בקשר בינינו... מה כבר יקרה אם הוא יחכה לי חצי שעה שאתאמן? מה יקרה אם ישאל אותי איך היה אצל הפסיכולוגית? מה יקרה אם אבוא שמחה לחגיגה של השנה שלנו? (בסוף בכלל לא חגגנו... כי לא רציתי לחגוג כשבן אדם רוצה שלא אגיע שמחה) אמנם באותו יום היו לו את הנסיבות שלו לא להיות שמח אבל איך אפשר לומר למישהי שאתה אוהב כזה משפט? ומה יקרה לעזאזל אם נבלה קצת יותר בחוץ ופחות בבית? לא מגיע לי... זה לא מגיע לי ההתנהגות הזאת לא עשיתי שום דבר רע לאף אחד שאקבל כזה יחס... שבן אדם יזיז אותי בדחיפה או יעיף לי תרגל... והקשיחות הזאת שלו איתי. אני הכי רכה בעולם איתו והוא פרד.