מרגישה כאילו משהו לא בסדר בי, מה לעשות עם עצמי?

אני לא יודעת איך להסביר את זה, אני מקווה שאצליח. אני כל הזמן מרגישה שאני בן אדם טיפש ושמשהו לא בסדר איתי. ואני מרגישה ובטוחה בזה שאני שונה. ברור שכל אחד שונה וכולם שונים אחד מהשני, אבל אני מדברת על שוני שהוא חריג, משהו פסיכולוגי. כאילו אני חולת נפש אבל פחות קיצוני מזה. אני יודעת שזה נורא דפוק לחשוב ככה ואולי אני חולת נפש רק בגלל זה, כי אולי מה שאני חושבת זה בכלל לא נכון ואני סתם מכניסה את עצמי לתסביכים ומחשבות הזויות, מפגרות (סליחה על המילה) ובעיקר מיותרות, אבל אני לא יכולה לצאת מזה. זה כאילו אני בטוחה שמשהו בי פשוט דפוק ולא בסדר ואני חושבת שהדבר היחיד שיכול אולי לעזור לי זה לדבר עם פסיכולוג, אבל אני לא רוצה ללכת לפסיכולוג ולספר למישהו שאני לא מכירה דבר כל כך אישי שאני בחיים לא פתחתי בפני אף אחד (אפילו שזאת העבודה שלו), חוץ מזה שגם אם אבקש מההורים שלי ללכת לפסיכולוג זה לא אפשרי מבחינה כלכלית. פסיכולוג זה יקר ושום דבר לא מבטיח לי שהוא גם יעזור.
אבל מצד שני, זה ממש הורס אותי. ועכשיו עלו לי הדמעות כשרק כתבתי שזה הורס אותי.
תמיד הייתי ילדה ביישנית חסרת ביטחון, מאז שהייתי קטנה ועד עכשיו (ומשום מה אני גם בטוחה שתמיד אהיה). ולא תמיד היו לי מחשבות כאלה, רק בשנה האחרונה. וזה הוריד לי את הביטחון למקום נמוך יותר מהריצפה. זה גם משפיע על התקשורת שלי עם אנשים. יש לי חברות (לא הרבה אמנם), אבל הן גורמות לי להרגיש ככה עוד יותר. גם המשפחה. לא שאני מקבלת יחס מגעיל מהחברות או מהמשפחה, אלא פשוט רמזים שנשלחים אליי (שאני אולי מדמיינת ואולי לא). אני מפחדת שאני משדרת את זה בשפת הגוף שלי בלי ידיעתי, בדיבור שלי, בקול שלי, באיך שאני נראית. בלי שאני מודעת לזה, וזה בדיוק אחד הדברים שהכי מורידים לי את הביטחון.
אני לא יודעת להגיד מה בדיוק אני מרגישה שלא בסדר בי, אני פשוט בטוחה שיש משהו. אני בטוחה. וזה אמנם ישמע דפוק אבל אני מרגישה שאני חייבת אישור ממישהו שיגיד לי בכנות שאני בסדר גמור. שאני "נורמלית", שאני לא "שונה" (בכוונה בגרשיים). שאני סתם מכניסה את עצמי לצרות מיותרות. וזה יהיה הדבר היחיד שיתן לי ביטחון.
אני פשוט שונאת את עצמי על זה, אני מרגישה כאילו נפגמתי בשלוש שנים האחרונות. במשך שנתיים היו לי מחשבות אחרות בכלל, אני לא אכנס לזה, ובשנה האחרונה, זה. אני מרגישה כאילו יש לי נפש פגומה ושום דבר לא יעזור לי לתקן את זה. וזה לא כיף לי, אני סובלת מזה 24/7, גם כשאני לא בדיוק חושבת על זה, זה איכשהו עדיין בראש שלי, תמיד, אני חושבת שיהיה נכון להגיד שזה תמיד נמצא אצלי בתת מודע.

אני מפחדת לגלות שכל מה שאני מרגישה הוא נכון. אני מפחדת.

הייתי חייבת לפרוק, אני לא כל כך יודעת אפילו מה לשאול. אני מרגישה שלא התבטאתי מספיק טוב, שיש עוד דברים שפשוט לא עולים לי לראש בשביל לבטא אותם במילים. אני אשמח אם יש לכם משהו לומר לי/לספר לי/לייעץ לי, אבל אני מבקשת לא לשפוט אותי, או לפחות לא לכתוב לי משהו שיפוטי. תודה רבה רבה מראש :)