שני ההורים סכיזופרנים. מפחדת שאני בדרך לתחלואה נפשית כמוהם. איך מתגברים על זה?

היי (: אני לא יודעת בדיוק מאיפה להתחיל... היו לי קשיים כל הילדות, לא היו לי חברים עד גיל ממש מאוחר אולי בערך 15-16, אין לי אחים... כשהייתי רוצה לבלות הייתי מבלה עם אמא.. אני לא יודעת איך הייתי נראית מהצד אני מניחה שהיו לי הפרעות, עברתי כמה בתי ספר יסודיים בילדות... שני ההורים שלי סכיזופרנים, אבא היה בא לבית הספר ומתפרע מולי ומול כל הכיתה אז עברנו דירה ובית ספר במטרה שלא ידע איפה אנחנו נמצאים.. היה לי קשה להסתגל לרעיון של לעבור לבית ספר חדש וגם תמיד היו ימים שסבתא שלי מצד האבא הייתה מצלצלת אלינו להזהיר אותנו שאבא באזור... אז הייתי מחסירה המון מבית הספר. מעבר לזה היו פעמים שהוא הכה את אמא שלי מול השכנים (בבית הישן) ואף אחד מהם לא עזר לה.. זה גרם לי לאבד אמון קצת באנשים. בחטיבה הייתי בכיתה טיפולית כי היו לי קשיים התנהגותיים. הייתי הולכת מכות עם אנשים בבית הספר ובכיתה.. בשלב מסויים אחת המורות האמינה בי והתחלתי להאמין בעצמי (זה היה מורכב יותר והיו דברים נוספים בילדות אבל אני מעדיפה לקצר) לאט לאט השתלבתי בכיתה רגילה ולבסוף עברתי סופית לכיתה רגילה... הציונית שלי היו הכי גבוהים בכיתה זאת הייתה הרגשה טובה שכן אף אחד לא האמין בי לפני זה ואנשים בכיתה היו צוחקים עלי ולועגים לי שבאתי מכיתה טיפולית. היו לי חברות מהכיתה הטיפולית (אחרי 3 שנים שלמדתי איתן והן לא התחברו אלי כל כך) אבל כשעברתי כיתה די ניתקתי איתן קשר כי הלימודים היו אינטנסיביים וזה היה חדש לי.. החבר'ה מהכיתה הרגילה לא התחברו אלי בכלל... ברמה של כשהיו צריכים לבחור אנשים לקבוצה במחניים/כדורגל אני הייתי האחרונה שנבחרה... אף אחד לא דיבר איתי אחרי שעות הלימודים ואף אחד לא חיפש להתחבר אלי.. היינו במגמת תקשורת ובכיתה יב היינו צריכים כל אחד להתחלק לקבוצה של 4 אנשים ולעשות סרט שיהווה ציון בבגרות בתקשורת.. אף אחד לא רצה להיות איתי וגם כשהמורה החליטה לחלק אותנו אז החבר'ה שהיו איתי בקבוצה החליטו שהם לא רוצים והם עשו הכל בלעדיי ולא יצרו איתי קשר ולא עירבו אותי בזה... העניין הוא שדי שכחתי מכל התקופה הזאת אני ממש זוכרת חלקים ספציפיים... המוח שלי די הדחיק את זה. תמיד היו לי בעיות משמעת גם בצבא עשיתי למפקדים שלי את המוות.. אבל בגדול אני חושבת שאני בסדר. עד כמה שאני יכולה להיות. אני מרגישה ממש מצולקת מהרבה דברים שעברתי בילדות ובבגרות... בשלב מאוחר יותר הכרתי אנשים לא טובים. עברתי דברים שבנות בגילי לא עברו חצי מהם. אני לא מרחמת על עצמי אני פשוט תוהה אם הדברים האלו באשמתי? זה בגלל המצב הסוציואקונומי שלי? אני לפעמים מוצאת את עצמי במצבים בחיים שאני באמת תוהה אם אני מגיבה בצורה נורמלית ואם בחורה אחרת שגרתית ונורמלית הייתה מגיבה כמוני. לא חושבת שהייתי במצב כלכך רגיש בחיים שלי... אני לוקחת ללב לאחרונה ממש בקלות וחושבת על סיטואציות שקרו במהלך היום... אני לקראת תקופת מבחנים ואני רוצה שהראש שלי יהיה פנוי להתעסק בדברים רלוונטיים אבל פתאום דברים מהעבר מציפים אותי... אחרי כל הזמן הזה שלא ייחסתי להם חשיבות. למה זה קורה? ואיך אפשר לשאוף לנורמליות? פגשתי חברה שלמדה איתי בתיכון ושאלתי אותה מה בדיוק היה שמה? אני חוויתי חרם אילם... חרם שאף אחד לא דיבר עליו ואף אחד לא קרה לו בשמו והוא פשוט התנהל בצורה שקטה. היא אמרה לי משהו שדי זעזע אותי "היית מוזרה... קשה לאכול אותך... גם היום אנשים לא יודעים איך לאכול אותך לא? את לא בדיוק שגרתית" מה זה אומר? מה זה שגרתית? אף פעם לא שאפתי להיות כמו כולם כי זה משעמם אבל זה שהייתי אחרת מהם אומר שמגיע לי יחס שמביאים לעכברוש? אני חושבת שברגע שאעריך את עצמי ואכבד את עצמי יותר אולי המציאות תשתנה.. אני רושמת את זה פה כי איכשהו אני לא מצליחה להפתח לפסיכולוגית שלי ולא מצליחה להפתח לאנשים שקרובים אלי... כולל החבר שלי. יש לי מצבים שאני מרגישה מעיקה על אנשים שקרובים אלי. למרות שהם דואגים להזכיר לי שהם תמיד פה בשבילי והם מוכיחים לי את זה. עדיין אני לא מסוגלת משהו בי לא נותן לי להפתח אני מתה להוציא הכל ולשתף ולשפוך ולהיות אני אבל מפחדת שאנשים יחשבו שיש לי כלכך הרבה דברים דפוקים בראש עד כדי כך שהם יברחו ממני. לפני חצי שנה פעם ראשונה בחיים עברה לי מחשבה לעשות לעצמי משהו. בחיים זה לא היה לי קודם לא משנה באיזה מצב נפשי הייתי. אני לא בדיוק יכולה לדבר עם אמא שלי כי נוכח המצב לפעמים קו המחשבה שלה הוא כמו של ילדה קטנה.. אבא שלי במצב גרוע הרבה יותר. אני מפחדת שאני בדרך לתחלואה נפשית כמוהם. אל תגידו לי ללכת לטיפול כי אני לא אעשה את זה. פשוט תדריכו אותי מה זה הנורמלי והשגרתי הזה שכולם מדברים עליו? חשוב לי להסביר שאנשים רואים אותי כבנאדם שמח וקופצני והיפראקטיבי מלאת שמחה. רק בחדרי חדרים אני מסכימה לעצמי להיות אמיתית. אני לא דיכאונית כל הזמן פשוט יש מחשבות שלא מניחות לי.
תודה 3>