לא יודעת איך להתמודד עם הכאב הזה...לא שווה לאהוב אותי?

היי, אני רוצה לשתף ואולי לפרוק קצת מה שיושב לי על הלב תקופה לא קצרה ואם יהיו תגובות מעודדות אשמח מאוד,
לפעמים אני מרגישה שאני עומדת במקום, אני לא באמת מאמינה בכוונות של בנים אחרים, אני רואה אותם איך הם מתנהגים עם בנות אחרות ואני בטוחה במיליון אחוזים שאיתי זה לא יהיה אחרת אלא בדיוק ככה - לשבת, לצחוק קצת, לשתות קצת בירה, קצת וואטסאפ והופ...קופצים למיטה ועוד חודש חודשיים מי זוכר אותי בכלל..,
ואז עוד כמה חודשים של און ואוף, יגידו לי על הדרך שאני גם האהבת חיים שלהם ואז גם יעשו לי חור בנשמה וזה נגמר.
אז אני לא שם וכשאני חושבת להתחיל עם בחור או להיכנס לקשר עם בחור אני פתאום קופאת כי אולי ככה מתנהגים אלי, זה מה שרוצים... להכניס אותי למיטה ולשכוח אותי שמה, כי זה מה שקורה בחוץ.
אני רוצה משהו אחר, בחור בוגר, כזה שלא מתנצל שהוא יוצא איתי, אני מתנדנדת תמיד בין אופטימיות מטומטמת לבין תחושה שהנה, עוד פעם נפלתי.
אולי ה"חבר" הזה אפילו לא קיים, מישהו ששנינו מול כל העולם, שנקפוץ ביחד למים, שהוא יהיה רק שלי, בלי שאני אתחיל לקנא ודברים כאלה או להתחלק איתו לחלקים, בלי שאני אגלה חודש אחרי זה שיש עוד מישהי שהוא יוצא איתה וזה נורא קשה לו להיות ככה קשור אלי ברצועה או מתכתב איתה ויחשוב שאני מספיק מטומטמת כדי לא לדעת את זה,
והכי גרוע שבכאב לב הוא גם מתנדנד ולא יודע או כזה שכמו חננה הוא צריך להתנצל בפני אימא שלו שהוא בקשר איתי ולא עם איזה בת של מישהי שהיא מכירה. אני רוצה שהוא יבחר אותי באמת ושאני אהיה החברה הרצינית שלו ולא זאת שהוא משחק בחולשות שלה ואז כולם גם יצביעו ...הנה הסתומה שהוא משחק איתה... והבא בתור כבר יחכה לי.
די, אני עייפה מכל המשחקים, כל אלה שרוצים להתקרב אבל בא להם לשחק קצת, נחמדים אלייך קצת ורוצים טלפון בשביל סתם יציאה שאחרי יום את מגלה שהוא בכלל בעניין של מישהי אחרת ואת גם לא בסדר שאת מגיבה ככה.
אז את נחמדה ובאמת! אבל אחרי כמה דקות של נחמדה אני חותכת עניין. אני סבבה ופתאום בא לי לחתוך את השיחה, בלי ממש כל קשר למי ומה שאמרו לי, פשוט לא בא לי כי הכל כזה משפיע עלי ואין לי כוח יותר לחשוב ולדבר בכלל...
קשה לי עם עצמי לפעמים, אני מודה אבל אני לא באמת חושבת שאני כזאת נוראה או שזה כל כך קשה להיות רציני בקשר שמאוד רוצים ואז אני מתחילה לחשוב שאם זה מאוד קשה אולי לאהוב אותי אז.. לא שווה לאהוב אותי? אני לא שווה? לא מגיע לי? עשיתי משהו לא בסדר? מה? כי אני לא שחקנית? שמישהו יסביר לי כי זה לא נכנס לשכל הדפוק שלי.
אומרים שמישהו דפוק זה כמו מישהו שהוא מת, כולם יודעים שהוא כזה חוץ ממנו,
אז אולי אני דפוקה ובגלל זה כל זה.
אני כבר שבועיים חוזרת הביתה מבית ספר לבד! לבד !!! לא רוצה להיות עם אף אחד, לא רוצה לראות אף אחד, לא רוצה לשמוע אף אחד, לא מאמינה יותר לאף אחד, רוצה להיות עם עצמי! אם אפשר היה לא לדבר עם אף אחד בכיתה ולא לשמוע את המחשבות שלי בראש גם לא הייתי מדברת!
אני משקיעה לבגרויות יותר, קוראת יותר בבית, מתעסקת במה שאני צריכה לעשות וככה זה קצת משכיח את הכאב באמת כי כאילו אני מצליחה לנתק את המוח ממה שקורה ואז כל מה שקורה מסביבי הוא זמני כולל הרגשות שלי. כאילו הכאב הזה ברגעים האלה לא קורה...
מתחילים איתי ברחוב ואני אפילו לא שמה לב או שכל מיני ידידים מנסים לדבר איתי ואני סבבה לשתי דקות ואז פתאום מתחיל הניתוק אצלי במוח וחותכת את המשפטים, את השיחה את הכל ומתנתקת.
נשברתי כל כך חזק, כל כך אהבתי... ואז באה הסכין! חתיכת סכין.
זה צף היום בחזרה, מהמחשבה שאני רק נזכרת במה שקרה כי איך שזה קרה התחלתי לשכנע את עצמי מהר איך לשכוח, ואז... קופצת ההרגשה שבסוף עוד כאילו אחרי ששמתי את כל הנשמה, באו ועקרו לי אותה. פשוט ככה! ועוד לקרוא לזה אהבה וגם להרגיש בסוף שכל זה אולי גם לא היה אמיתי ואני אשמה, שובר אותי הכי.
לפעמים אני נזרקת למקום הזה של רק זיכרונות ואני לא יודעת מה לעשות עם זה.
כמו חול שזורקים לי על הידיים, הוא הרבה ושום דבר לא נתפס כי הכל נופל בין האצבעות.
כשזה קורה אני גיבורה גדולה יודעת להעביר הלאה אבל עובר הזמן וזה פתאום קופץ בפלאש ואז נופל האסימון ומרגישה את מה שבאמת היה - וזה כואב! אפילו חד יותר מאיך שזה היה כשזה קרה ואז אני שואלת את עצמי למה? למה זה קרה? מה עשיתי?
לאויבים שלי אני לא מאחלת את זה.
לא יודעת, כל זה כל כך כבד לי על הנשמה שאני לא יודעת איך להסביר לעצמי את זה ואיך ללכת הלאה... אני מתקשרת לחברה שלי על הבוקר, בוכה קצת, ממלמלת חצי משפט וסוגרת את הטלפון, אפילו להסביר אני לא מצליחה, כלום...