מאובחנת כבר שנה, סובלת ולא יודעת האם לקחת כדורים

שלום לכל חברי אסק פיפל הנהדרים :-)
אז ככה, אני בחורה בת 24, חייכנית ונראית סבבה וגם יש לי שכל, אני לא אומרת את זה בגלל שאני שחצנית, אלא פשוט על מנת להסביר את התמונה.
כשאנשים רואים אותי הם תמיד "מתרשמים", או נתפסים ורוצים להיות בקרבתי, לשוחח להכיר כי הם אומרים שאני מעניינת.
העניין הוא שאני מרגישה שיש אי הלימה בין איך שהסביבה תופסת אותי לבין איך שאני באמת. לפני כשנה אובחנתי עם הפרעה בי פולרית, לאלו מכם שלא יודעים-מדובר במניה דפרסיה.
תמיד ידעתי שאני "שונה", תמיד הרגשתי מורכבת, חוויתי דיכאונות קשים ובדיכאון האחרון החלטתי מיוזמתי לפנות לפסיכיאטר לשם אבחון וכבר היה לי מושג מאד גדול שזה כנראה העניין. לצערי בביקור אצל שני פסיכיאטרים הם אישרו את דבריי שמדובר בהפרעה בי פולרית ואף ניתן לי מרשם. על אף שידעתי שזה כנראה הכיוון, הרגשתי שנפלו עליי השמיים ביום שקיבלתי אישור לחששות שלי ואחרי חודש או חודשיים קשים פשוט החלטתי להדחיק את העניין ולהמשיך כאילו כלום . יש לציין שכל פעם שנפלתי לדאון(כבר כמה שנים שאני בלופ כזה), זה נמשך כמה חודשים ועל מנת לצאת מזה נטלתי כדורים "טבעיים" כביכול שנקראים רמוטיב. אני לא יודעת האם זה מה שעזר או שזה היה הזמן או כל סיבה נוספת.
העניין הוא כזה- בחודש וחצי האחרונים בעקבות התרסקות של תוכניות ששקדתי עליהן כחצי שנה שקיוויתי שיעזרו לי לבסס את החיים ולצאת מהבית סופסוף (לא ציינתי אבל אני סובלת בבית ואני מבית דתי ואיני דתייה מגיל מאד צעיר) נכנסתי לדיכאון שוב, חזק ועם נטיות אובדניות -בלי באמת לעשות משהו עדיין. אני לוקחת רמוטיב כבר שבועיים ולפעמים אני בולעת אפילו 3 כדורים ביום כי גד דאמ איט שיפעל כבר! אבל זה כאילו לא משפיע ואני מרגישה שאני לוקחת ויטמינצ'יק וזה מתסכל. במקביל בגלל התקופה האפלה הזו החלטתי ללכת לפסיכולוגית . הפסיכולוגית לא מפסיקה ללחוץ עליי לפנות לפסיכיאטר נוסף בעניין כדורים, למרות שהסברתי לה שאני פשוט לא רוצה לקחת. אני מפחדת לקחת כדורים פסיכיאטריים כי יש להם תופעות לוואי שכוללות גם השמנה ואני בחורה שמאד אכפת לה מהמראה החיצוני ובפרט מהמשקל, כן אני מודעת שיש לי הפרעות גם בכיוון הזה אבל זה פשוט מציק לי אם אני מעלה במשקל ומפיל אותי לקרשים. כמו כן גם אחים שלי מנסים לשכנע אותי בכיוון( למרות שהם לא ממש מעורבים כי הרחקתי את כולם מעליי).
בתקופות האלה של הדאון אני הופכת לזומבי מהלך כלפי כל מי שאני מכירה ומנתקת קשרים בבום ונעלמת מהיקום קליל. אני לא מסוגלת לשאת שום דבר מלבד את עצמי וגם זה לא. כתוצאה מכך אני מרגישה בדידות עצומה שמגבירה את העצב. הרבה גברים מעוניינים להכיר אותי והרבה מחמיאים לי. אני רוצה אהבה, אבל אני כל כך מתוסבכת שאני מפחדת להכיר מישהו כי אני לא יודעת אם יש לזה סיכוי להצליח ולא יודעת אם הוא יצליח לגלות הבנה, כי יש הרבה גברים 'מאותגרים רגשית' נקרא לזה ככה, לפחות מהניסיון שלי. אז אני פשוט נמנעת ולא יוצאת עם אף אחד ונשארת עוד יותר לבד . חשבתי להכיר מישהו 'שרוט' כמוני ואז יהיה קל יותר מהבחינה הזו שהוא יוכל להבין טוב יותר את מה שעובר עליי כי גם הוא חווה את זה ,אבל הפסיכולוגית שלי טוענת שאם כבר אני צריכה מישהו יציב וכו.
השאלות שלי בגדול הן כאלה:
האם לקחת כדורים פסיכיאטרים? והאם כדאי לנסות להכיר בסיטואציה הנוכחית?
שקלתי גם אופציה של אשפוז יום, כי יש ימים שאני מרגישה ממש שבא לי למות, אבל אני חוששת והפסיכולוגית שלי אומרת שעדיף שאנסה קודם כדורים, האם יש פה מישהו\י שהיו באשפוז יום ויכולים להסביר או להמליץ על זה?