מאסתי מהכל ואני באמת תוהה לעצמי, מה לעזאזל אני רוצה מעצמי, אני במשבר

אנסה לתמצת ככל שאוכל.
אני שגיא (שם בדוי) ותמיד הייתי כבשה השחורה, זה שדוחים אותו ומנסה תמיד להתקרב חזרה, שמוציאים אותו אידיוט, אפס, פתטי, מביך, אומלל.
הילדות לא הייתה פשוטה, אני מתאר לעצמי שלא כולם נולדים עם כפית עשויה זהב בפה אך יחד עם זאת טרם הכרתי כאלו שנולדו עם סכין חלודה על הצוואר.
הימים האלו בבית הספר, כולם חושבים שהם יותר טובים ממך עד שאתה בסופו של דבר מאמין להם ומנסה להיות חלק מהחבורה, חבורה כלשהי לא משנה איזו, אך תמיד דוחים אותך, הם לא מבינים שאולי אתה מוזר בגלל שלא הכי טוב לך בבית, גם כשאתה נותן או לפחות מנסה לתת להם רמזים עבים למצב. כנראה שהם פשוט בוחרים לא להבין.

אתה נהיה אטום, דפוק, רע, מוזר עוד יותר. יש לזה סיבה כמובן אבל אף אחד לא טורח לגלות הבנה, לא החברים לכאורה ולא המורים שמחליטים להשאיר אותך כיתה ולהחמיר את המצב החברתי שלך עוד יותר. לבית הספר כבר הפסקתי להגיע ואינטרקציה עם בני גילי נעלמה כלא הייתה, בסך הכל ילד בן 14, לא הזקתי לאף אחד, באמת.

מאז ועד היום אני לבד, הייתי חייב לאמץ את אותו לבד והמשכתי הלאה.
סגרתי את הפערים בלימודים והתגייסתי, רק שבצבא הסרט התנגן מחדש. לא היו לי בעיות חברתיות הרי שהייתי בודד אך נשאתי עימי חרדות מהעבר, חרדות שהציפו אותי וגרמו לי למשברים יומיומיים מה שהוביל לכך שסילקו אותי מהצבא לאחר פחות משנה.
בחור צעיר עוד לא בן 20, יומיום קם בבוקר ופשוט מתמרמר על החיים, מסתכל על החבר'ה מהתיכון ואוכל את עצמי. איך אני כזה אפס, לעזאזל!

תבינו, לא הגעתי לעולם הזה בכדי למות אומלל, יש לי המון להספיק, אולי קצת השתבשה לי הקופסא אך לא הכל אבוד.
המטרה שלי בחיים היא לכפר על העבר וכך אני עושה כבר שנתיים, אך זה אף פעם לא מספיק.
יומיום אני מבטיח לעצמי שאני אפגוש אחד אחד מאותם אפסים וארמוס אותם בבוטות כפי שעשו לי.

בקרוב אהיה בן 22, עד לא מזמן מהצפון הרחוק וכיום מתגורר בת"א, מתמחה בניהול תיקים באחד הבנקים ובעוד שנתיים רואה חשבון, ההספק נשמע סביר והכל אך בכל זאת אני מרגיש שזה לא מספיק, זה פשוט אוכל אותי ואני מרגיש תקוע, נמצא בחרדה מתמדת שמא יצליחו יותר ממני ופשוט שונא את כולם.
אני לא רואה כל ערך באינטרקציה עם בני אדם אלא אם זה משרת או עשוי לשרת את האינטרסים שלי.
ממורמר לחלוטין, צמא לנקמה, מתעב את הסביבה, את המשפחה, את האנשים בעבודה, הלקוחות, את עצמי.
כבר לא יודע מה אני רוצה מעצמי, מרגיש שאני מתחיל לאבד את השפיות, לא ישן לילות שלמים הרי שצריך להספיק כ"כ הרבההה ותמיד מתפוצץ מכעס בתוך עצמי.

אולי אני באמת לא בסדר, חשבתי ללכת לטיפול אך בכל זאת במידה ואתרפה אהיה "אדם רגיל" מה שעשוי לגרוע לי מהתיאבון וכתוצאה מכך לאבד בדרך אל המטרה שגם לגביה עולות לי ספקות ותהיות.
אני פשוט לא יודע. זה לא פשוט לא לדעת.

תודה על זמנכם.