למה כל כך שונאים עתודאים?

אני אשתדל לקצר כי זה דיי ארוך..
אני עתודאי באחת מתוכניות המצויינות של צהל והחלטתי לשתף ולהתייעץ בבעיה רצינית.

לפני הכל אני רוצה להבהיר שזה לא שאלה של בעד או נגד עתודה. אני מדבר על היחס והסטיגמות כלפינו.

אם להגיד את האמת אני מסכים עם הסטיגמה על ה"עתודאי". ממה שהכרתי הסקאלה של העתודאים נעה בין "חנונים" שכשאתה שואל אותם מה התחביבים שלך הם עונים לראות סרטוני כימיה ביוטיוב או לגלוש באינטרנט (זה לא תחביב נקודה). אנשים שעושים מועד ב על ציון במועד א שהוא 80 (WTF???), שנשארים שבתות כמו מטורפים כדי להספיק את החומר, שעושים שיעורי בית שהם לא חובת הגשה (ומוותרים על יציאות בשביל זה). הקצה השני של הסקאלה היא "ילדי סלפי" מפגרים כאלה שעסוקים יותר בלהצטלם במקום להינות מהרגע (ושלא תבינו לא נכון - גם הם משקיעים המון בלימודים) שכל הזמן נמצאים בפלאפון (ככל הנראה באינטרנט), מגיעים לבר מצטלמים עם השתייה, בקושי שותים וברגע שתופסים ראש חוזרים הבייתה (שוב WTF). קולניים, גזענים, צרי אופקים שבעיקר מסתכלים על בחורות באינסטגרם ומפנטזים. מן ילדים כאלה שלא עברו את התיכון בהצטיינות מהבחינה ההתפתחותית.

אבל וואלה הסתדרתי איתם השנה. נצמדתי קצת יותר ל"חנונים", הלכנו לברים, למסיבות, לסרטים, להמבורגרים ועוד.. אבל וואלה קצת באלי לגוון (וגם קצת פחות זורם לשמוע על הרומאים בבר). כאילו החברס נחמדים והכל אבל תחומי העיניין שלנו שונים במקצת. וגם ההתנהגויות הן או של ילדים בני 15 או מבוגרים בני 40.. מעניין אותי קצת יותר להיות עם צעירים בני 20 כמוני.

עכשו אני יספר קצת עליי: אני לא רואה את עצמי על הסקאלה. אני לא רואה את עצמי מתאים לסטיגמת ה"עתודאי". אני לא רק מספר או ציון. אני גם ספורטאי, מנגן, מטייל ועושה טרקים בארץ ובחול (כן כן גם כעתודאי כבר עשיתי טרקים בחול), ובכללי הלימודים לא מהווים חלק בלתי נפרד ממני. אני טוב בהם אבל אני לא רק לימודים יש בי עוד הרבה צדדים. גם בסביבה שלי, החברים מהיישוב, העתודאים, הסטונדטים הרגילים שמעתי לא אחת שאני לא מתאים לסטיגמה הזאת.

מה שכן מפריע לי זה שהרבה פעמים זורקים עליי את הסטיגמה הזאת רק בגלל שאני עתודאי. לא פעם ולא פעמיים דיברתי עם סטודנט\ית והשיחה זרמה. למרות זאת, ברגע שהוא הבין\שמע שאני עתודאי פתאום לא היה לו על מה לדבר איתי או שהוא מתחיל לברבר על הצבא (וזה לא באיזהשהו קטע טוב שגם אני מספר לו על סיפורי צבא מצחיקים שקרו לחברים בצבא או משו כזה. הוא פשוט מרצה לי על הצבא ועל סיפורי הצבא שלו ולא נותן להשחיל מילה). לא מבין למה המילה האחת הזאתי "עתודאי" הורסת פשוט את השיחה והופכת אותה לדבר כזה מפגר. קרה לי כבר כמה פעמים, עם כמה אנשים. באמת שהבנאדם הראשון שאני יעריך באוניברסיטה הוא הבנאדם הראשון שישמע שאני עתודאי וייתן לזה לעבור, יכיר אותי ולא את הסטיגמה. אני מבין שזה בא מאיזהשהו חוסר ביטחון או אגו, גם סיפרתי לאחשלי הגדול עלזה ושאלתי אם באמת הצבא כלכך היה משמעותי ומרגש וחוויה מטורפת שלא נגמרת 3 שנים כמו שהסטודנטים מספרים והוא אמר ש"היו רגעים יפים בצבא אבל אם היה לי כלכך טוב בצבא הייתי נשאר שמה" (הוא לא נשאר). ככה גם אבא שלי. ככה גם דוד שלי. ככה גם החברים שלי. יש חסרונות אני לא אומר שלא אבל כל אחד צריך להיות בטוח במסלול שהוא בחר ככה שהוא לא יהפוך את כל השיחה רק בניסיון לשכנע אותך כמה המסלול שלו טוב. קיצור זה מסתכל.
בדרכ עתודאים כמוני שנראים גדולים לגילם משקרים ואומרים שהם אחריי צבא. אני לא רוצה להגיע למצב כזה. זה נראה לי פתטי ולא נאמן לעצמך ולבחירות שלך. אני לא ממהר לספר שאני עתודאי אבל אם שואלים אני לא משקר בקשר לזה.
במהלך התיכון הייתי במגמות הריאליות, הרחבתי פיזיקה ומתמטיקה 5 יחל, והסתובבתי עם אנשים במסלולים מאוד שונים, כלומר: מב"ר, 3 יח"ל מתמטיקה ומגמות הומניות. רוב החברים שלי (ועדיין רוב החברים מהיישוב) היו כאלה ואף פעם לא הרגשתי שהשוני במסלולים מעיב לנו על החברות. הם אפילו זרמו עם בדיחות פיזיקה שסיפרתי להםXD אז זה נראה לי ממש אבסורד שדדוקא פה סטודנטים רגילים מהמחלקה שלי שלומדים אותו דבר, הולכים לאותם הברים והמסיבות ושמן הסתם ישלנו הרבה במשותף מרגישים שהמסלול השונה (והלא כל-כך שונה כי שנינו באותו מוסד לימודי, באותה מחלקה) מעיב כל-כך על הקשר שהיה יכול להיות.

סתם רציתי לשתף, להתייעץ אולי אני עושה משהו לא בסדר אולי מישהו מהצד שלא מכיר אותי יכול לתת איזה רעיון אובייקטיבי
תודה לקוראים :)