חושבת שיש לי הפרעה נפשית וחרדה חברתית, איך לדבר על זה עם ההורים והאם אני צריכה לפנות לפסיכולוג?

היי.
אני ממש לא יודעת איך להתחיל את זה.
נראה לי שאני אתחיל מזה שאני בן אדם מאוד ביישן וחסר ביטחון, אני חושבת שיש לי מעט חרדות חברתיות גם, קראתי שזה יכול להיות קשור להפרעה הנפשית ולכן אני מציינת את זה, אבל יכול להיות שלא, כי ביישנית תמיד הייתי, מאוד ביישנית. ואני אמשיך בזה שאני חושבת שאני יודעת מתי התחלתי להרגיש שמשהו אצלי לא נורמלי.
לפני 3 שנים, הייתי בת 13, אני הרגשתי בפעם הראשונה מן תחושה מוזרה ונוראית. כאילו יש חור שחור עמוק בגוף שלי, שלא נותן לשום רגש להתקיים בי. מלבד זה, הרגשתי שמשהו חסר לי בחיים ושמשהו לא בסדר בי, אבל כל דבר שניסיתי לעשות שבדרך כלל גורם לי להרגיש טוב, זה פשוט לא השפיע עליי. הרגשתי שזה לא משנה אם אעשה משהו שאני אוהבת לעשות או שאמשיך לבהות בתקרה למשך כל היום, כי זה פשוט אותו הדבר. תחביבים שהעסיקו אותי כבר לא עשו אותי שמחה, והרגשתי שזה חסר טעם. וכשהייתי בסביבת אנשים, לדוגמא עם חברות או בבית הספר, הרגשתי מנותקת מהסביבה, כאילו אני לא באמת נמצאית שם, וכאילו העולם שבחוץ לא באמת אמיתי. ואני הרגשתי די... מתה. הרגשתי שאני הולכת להשתגע ולאבד את השפיות שלי בגלל זה, אם עדיין הייתה שפיות.
האמת שאני לא באמת זוכרת את כל זה, מצאתי עכשיו את השאלה שלי שכתבתי על זה לפני שנתיים וככה בערך תיארתי את ההרגשה. ציינתי שאני מרגישה ככה חצי שנה או יותר, אך לא ברציפות אלא זה בא כל מספר שבועות למשך כמה ימים. רוב הזמן הייתי בסדר אבל רבע מהזמן בערך הרגשתי נורא, כמו שתיארתי.
אני זוכרת את זה טוב שאחרי שנה התחלתי לחשוב דברים ממש הזויים. אלה היו מחשבות שפשוט לא עזבו אותי. אני לא אפרט מה גרם לי לחשוב את הדברים האלה, אבל חשבתי והייתי בטוחה שרגשות זה לא דבר אמיתי, הייתי בטוחה שהעולם הזה לא אמיתי, שאנשים הם בעצם רובוטים, אף אחד לא באמת חי, אני לא באמת קיימת, הכל חלום. וזה לא עזב אותי במשך חודשים אם לא כמעט שנה למשך שניה אחת. אני פשוט לא הפסקתי לחשוב על זה. זה היה נוראי. וקשה לי עכשיו לכתוב את זה, כי הצלחתי לצאת מזה, אבל אני נזכרת עכשיו בהכל וזה מחזיר אותי לשם. זה היה נוראי, כי כל דבר שעשיתי, כל דבר שחשבתי, כל דבר שהרגשתי, כל דבר ששנאתי, כל דבר שאהבתי, כל דבר שהיה קשור אליי בקיצור- הזכיר לי את המחשבות האלה. אני לא הפסקתי לחשוב ששום דבר כאן לא אמיתי, וזה ליווה אותי למשך הרבה זמן. גם לא הפסקתי לשאול את עצמי אם אנשים אחרים הם אמיתיים. אומרים שכל אדם הוא עולם ומלואו- אבל לא הפסקתי לשאול את עצמי האם זה באמת נכון. איך אדע בעצם שזה נכון, ושיצורים חיים שהם לא אני הם לא בעצם רובוטים? (סליחה, זה נשמע כל כך רע, אני יודעת).
היו רגעים שחשבתי על זה פחות והיו רגעים שיותר. אבל המחשבות האלה תמיד היו אצלי בקו המחשבה, לא עזבו אותי לשניה.
אבל יצאתי מזה. לא יודעת איך, פשוט הפסקתי לחשוב על זה לאט לאט. למרות שהראש שלי התמלא שוב בזבל אחר, הפעם הייתי בטוחה שמשהו איתי לא בסדר, מבחינה אחרת. אני פשוט הרגשתי למשך כמה זמן שמשהו בי דפוק. שאני איזו מוזרה שאף אחד לא מדבר איתה על זה וכולם מסתירים את זה ממני. חשבתי לעצמי מה אם אני איזו אוטיסטית או בעלת מחלת נפש ואני לא מודעת לזה ואף אחד בחיים לא יגיד לי. אני ממש ממש פחדתי שאני איזו מוזרה, חולת נפש, אני אפילו לא יודעת למה חשבתי ככה. אולי זה בגלל שמגיל 13 הרגשתי שונה מאחרים. אנשים גם תמיד גרמו לי להרגיש שונה ודפוקה. זה ישמע לחלקכם מוזר אבל כך הרגשתי. שמשהו בי כנראה פשוט דפוק, נולדתי פגומה ועקומה. הייתי מנסה לדמיין את עצמי כאדם אחר שמסתכל עליי, מנסה לחשוב איך אני נראית מהצד. מרוב שפחדתי שמהצד ומזווית הראיה של אנשים אחרים אני איזו עקומה, הייתי לפעמים מצלמת את עצמי עושה כל מיני פעולות ובוחנת את עצמי. כנראה עצם זה שעשיתי את זה ושחשבתי את הדברים האלה אני בן אדם ממש מוזר.
ואני מקווה שהמחשבות האלה והקודמות לא יחזרו אבל אני חושבת שזה צילק אותי. או שזו לא צלקת, אלא זה אולי חלק מזה, חלק אחר מזה.
אני חווה ניתוק עצמי שחוזר על עצמו כל כמה זמן. אני לא יודעת להגדיר בדיוק כל כמה זמן, רוב הזמן אני מרגישה בסדר, אבל זה תמיד חוזר, לא חושבת שיש איזשהי סיבה או גורם. קראתי על זה באינטרנט ואני מרגישה ממש מוזר להגיד את זה אבל אני חושבת שאני לוקה בהפרעת דה ריאליזציה. מה שזה בקצרה אומר זה שאני חווה ניתוק עצמי שחוזר על עצמו. כל פעם אני מרגישה בלתי נראית, וכל מה שמסביב הוא חלום, או סרט שעובר לי בעיניים, ושום דבר לא אמיתי. מה שמוכר לי פתאום נהיה כאילו זר. אני מרגישה בריקנות מוזרה וחלל ריק בגוף, אני לא מרגישה שום דבר חוץ ממוזר, ואפילו מכות נהיות פחות מורגשות כואבות (שזה פיזי). קיבלתי מכה חזקה יחסית ביד בעבודה וזה כמעט לא כאב לי. והעולם זז לי פתאום לאט, הכל נראה נורא מעורפל, ואני לא מסוגלת לנהל שיחה עם בן אדם, להקשיב לו באופן מלא, ולענות לו כמו שצריך, לדבר ולשוחח כמו שצריך. פשוט כי אני מרגישה שאני לא חלק מהשיחה הזו, אני מרגישה בלתי נראית לסביבה, אני לא מספיק "כאן" בשביל לדבר, אני עונה דברים מוזרים שאני בכלל לא מתכוונת להגיד, אני לא מצליחנה לגרום לעצמי להפסיק את זה ולהיות נורמלית.
אני מזדהה עם רוב (אם לא כל) התסמינים שקראתי של הפרעת דה ריאליזציה, וחלק גם של דה פרסונליזציה, הבנתי שהם יכולים להיות קשורים אחד לשני.
הפעם האחרונה שחוויתי ניתוק כזה היה לפני כמה ימים, ולפניו הרגשתי אותו לפני 3 שבועות. שוב, רוב הזמן ורוב הימים אני מרגישה בסדר ולא מרגישה ניתוק עצמי כזה. נראה לי שבעבר הייתי מרגישה את זה לעתים קרובות יותר ופשוט לא הייתי מודעת שיש לזה שם, ניתוק עצמי, ואפילו הפרעה נפשית.
אני לא סיפרתי שום דבר מהדברים האלה לאף אחד. אני לא יודעת אם אני צריכה. אם כדאי לי לספר להורים שלי. ואם כן, איך מספרים להם את זה? והאם אני צריכה לפנות לפסיכולוג? זה ממש מוזר לי.
כרגע אני כותבת את זה בלילה אחרי יום שהרגשתי טוב וכמה ימים שהרגשתי בסדר, ואני פתאום לא בטוחה שאני צריכה לדבר על זה. בפעם האחרונה שהרגשתי ניתוק עצמי חשבתי לעצמי שאני אהיה חייבת לספר להורים (שבמקרה אבא שלי פסיכותרפיסט מתמחה) אבל אני הרגשתי ממש בסדר בימים האחרונים ואני כבר לא יודעת אם צריך. מה אם זה יעבור? מה אם לא ארגיש כך יותר? ואם בכל זאת לספר, איך אומרים כזה דבר להורים?
נראה לי שההורים שלי בחיים לא היו חושבים שבמשך 3 שנים לא סיפרתי לאף אחד שעובר עליי משהו מוזר.

אני אשמח לשמוע עצות מכם וכל דבר שיש לכם להגיד לי. אני מצטערת שזה היה בטח חופר וארוך, תכננתי שזה יהיה קצר ולעניין אבל אני אף פעם לא מצליחה לכתוב בקצרה דברים שאני עוברת ומרגישה. תודה מראש לעונים :)