מרגישה חכמה יותר משאר המשפחה, איך אני יכולה לגשר על הפערים האלו בלי לאבד אותם?

אני יודעת שהכותרת נורא מתנשאת אבל אתם חייבים שניה לקרוא ולהבין.
אני שונה מאוד מבני המשפחה שלי.לווא דווקא המשפחה הקרובה כמו אמא ואבא אלה מכולם.גם בני דודים,סבא וסבתא,כולם.

אז ככה:
נולדתי וגדלתי בישוב עני מאוד בדרום.הפריפריה של הפריפריה.
סבא וסבתא שלי בני 70+ ושניהם בקושי יודעים לכתוב ולקרוא.כל המשפחה שלי גרה שם וכולם פשוט...(סליחה מראש) בורים. תנו לי שניה להסביר.
אף אחד מבני המשפחה שלי לא למד.אף אחד לא סיים אפילו כיתה י"א חוץ מאמא שלי.הם לא יודעים לכתוב. דודה שלי שלחה לי הודעה של: שנא תובה בראש השנה.והיא בת 45.כולם מתחת לקו העוני.כולם נעזרים ברווחה.ולכולם יש 3 ילדים.מצב עגום לחלוטין.

עכשיו...אני מבינה שעוני הוא חלק מהגורמים ולכן אני לא מאשימה אותם.אבל אני היחידה במשפחה שהיא שונה לחלוטין.כנראה מוטציה גנטית.
למדתי לדבר וללכת בגיל מאוד מוקדם.בבית הספר גילו שאני מחוננת ומבחן הIQ שלי הראה על תוצאה של 158.סיימתי תיכון בהצטיינות ואת הפסיכומטרי עשיתי כבר בכיתה י עם ציון סופי של 760.בנוסף להכל התקבלתי גם ללימודי רפואה לא מזמן.שזה הישג כלשהו.אין לי שום פירגון מהמשפחה.להיפך.הם מורידים אותי כל הזמן למטה.הם לא מבינים כמה שזה מיוחד.

כשסיפרתי לכל המשפחה הם אפילו לא ידעו מה זה פסיכומטרי ולמה זה חשוב כלכך.
הם כל הזמן מנדים אותי וקוראים לי מתנשאת.לא בגלל שאני מתנשאת.אלה בגלל שאני כותבת פעלים בזמן עתיד עם א.כן כן. כתבתי פעם אחת בקבוצה המשפחתית שאני אגיע ביום שבת לסבתא והם קראו לי צפונית מתנשאת.
אפילו בבית. אבא שלי כל הזמן מדבר לא נכון וכותב עם המון שגיאות כתיב.
כשהיו אספות הורים בבית הספר התביישתי שהוא יבוא כי רוב הזמן הוא פשוט לא מבין ומתחיל לצעוק ולהשתגע ולא רציתי בושות :(

אני יודעת שזה נורא להתבייש בהורים שלי ושהם גידלו אותי ושהם אוהבים אותי.אבל אני מרגישה כלכך שונה מהם.בהכל.בתחומי העיניין,בצורת דיבור,בהתנהלות היום יומית שלי.הם לא מכירים שום דבר ממה שאני מכירה.וזה מרגיש כאילו יש מרחק של שנות אור ביני לבינם.
רוב הזמן אני מסתגרת בחדר,קוראת,או הולכת לעבודה.אין לי על מה לדבר איתם.אין כבר כלכך תקשורת ביני לבינם.אני לא יכולה נגיד לדבר איתם על ספר טוב שקראתי לאחרונה או על סרט מעניין או סתם על דברים שקורים במדינה כי הם פשוט לא יבינו.
כל הזמן הם מתעסקים בשטויות כמו רכילות ובעיות של אנשים אחרים במקום להתעסק בבעיות של עצמם.ויש כאלו.

בנוסף להכל, אני אתאיסטית. והם נורא מאמינים והם פשוט עושים לי את המוות.הם מקבלים את זה.אבל יש לזה המון סנקציות שאסור לי לעשות וזה משגע אותי.אבל אני משתדלת לכבד אז רוב הזמן אני פשוט מסכימה איתם.
אני הגעתי למצב שאני פשוט רוצה לברוח מכל זה ולנתק קשר עם כולם :( ואני מרגישה נורא בגלל זה.מבחינת המשפחה שלי אני לא צריכה ללמוד או לעבוד אלה רק להתחתן כמה שיותר מהר ולהביא ילדים.ולכן הם לא תומכים בשום הישג שלי כי זה נראה להם חריג.

איך אני יכולה לגשר על הפערים האלו בלי לאבד את המשפחה שלי?
אני לא יכולה להיות משהו שאני לא רק כדי לרצות אותם.אבל אני גם לא יכולה לסבול את היחס הזה יותר.
ניסיתי להסביר להם את הבעיה שלי.לכל המשפחה.והתגובה היחידה שלהם היתה "אל תדברי אלינו מגבוהה,תנוחי,רדי מהעץ" זאת פשוט אטימות מטורפת ואני מרגישה שאני הולכת להשתגע :(