נשמע כל הרגשה חולפת של נערה מתבגרת.. אבל ממש לא.. אני פשוט מרגישה לא שייכת, מרגישה שאין לי למי לפנות אם אני צריכה משהו.
במקום שבו אני אמורה להיות הכי נאהבת ונערצת, שם בדיוק אני מרגישה הכי קטנה, הכי מושפלת, שלא שמים לב בכלל שאני קיימת, שאני חלק.
אין לי סיי, אני תמיד אשמה בכל דבר שקורה.
בחוץ אני רגילה להיות מרכז העיניינים, אחת שמתעניינים בה, שרוצים לשמוע ממנה, מצחיקה, כייפית, נותנת עצות, משתפת. הכל..
ובשניה שאני נוחתת בבית אני פשוט מעדיפה להיסגר בחדר, לא לבוא איתם במגע. לסגור את החדר כי אני יודעת שמדברים עליי, מלכלכים עליי יותר נכון, וזה כולם, ולא זו ממש לא פרנויה.. הלוואי וזה רק היה בראש שלי.
הכי כואב לי שאחותי, שאני הכי אוהבת בעולם, לפעמים מתעלמת ממני, או אולי אפילו מדברת עליי מאחורי הגב.. וזה כואב ממש!
לדעת שכל המשפחה שלך נגדך, שאתה לא בטוח בבית שלך.
אני פשוט מחפשת כמה שיותר ״לברוח״, ולא להיות בבית, רק כדי לא להשתגע!!
סורי על החפירה, חבל לי שאני לא יכולה לספר את זה למישהו, קצת משפיל..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025