אני לא בטוחה מי אהי ומה אני שווה בחיים. פשוט בא לי שזה ייגמר. לסיים בהתאבדות?

היי,
תודה לכם שאתם מקדישים לזה זמן, אבל זה יהיה ארוך:
אני לא אוהבת לחיות. וזה לא שהכל לא בסדר, כי יש לי חברות ואני מאוד מאוד חכמה וצופים לי עתיד טוב וחיים ארוכים, אבל זה הכל בגלל המחשבות.

אני פשוט יודעת יותר מידי, אני יודעת על מוות, מחלות, אירועים מזעזעים בעולם, בגידות ושקרים. זה העולם שאני צריכה לחיות בו, על אחת כמה וכמה לגדל בו ילדים??

מזעזעות אותי המחשבות שהאנשים שאני אוהבת ימותו, שיום אחד הם אולי יהיו כמו אלה שאני קוראת עליהם באתרים ורואה בחדשות, או כמו אלה שיושבים בבית חולים, אלוהים יודע למה...

אני מרגישה דחויה. אני רואה ילדים שההורים שלהם חוגגים להם יומולדת, כמו אחיותיי, ואני רואה כמה טוב יהיה להם בלעדיי. איזו משפחה שמחה היא תיהיה. ואז אני חושבת- פה אני צריכה להיות? במקום שטוב יותר לו בלעדיי?

אחותי משגעת אותי. היא בוכה, צורחת, משליטה טרור- ומקבלת את מה שהיא רוצה. (להלן מקרה הקינדר: קנו לה ביצת הפתעה, אבל דודה שלי שהורייה בקושי משקיעים בה שאלה מה קנו לה, ורצתה גם. אז ביקשו מאחותי שתיתן לה, והיא פשוט צרחה והשתוללה ואמרה שזה שלה. אבא שלי שילם לך כסף כדי שתיתן (20) את הביצה. בסוף היא גם גנבה לה את ההפתעה) אוסיף ואומר שאחותי בת 11, ודודתי בת 5.
ואני לא מתנהגת ככה, אז הרצונות שלי בצד. ההורים שלי לא טורחים להגיע לפעילויות שלי, למסיבות שלי, אפילו בבת מצווה שלי הם לא קמו לרקוד וישבו בחוץ. איך אהי אמורה להרגיש? שמחה ומאושרת?

ואחרון- הוריי החליטו שלא לרשום אותנו לבית ספר במושב, לכן אנחנו בעיר באופן, שבפשטות ניתן לומר שכשיגלו את האמת-יסלקו אותי ואת אחותי הטרוריסטית. כבר כמעט העיפו אותנו בגלל שהזמנתי חברות, ואחת מהן הייתה הבת של סגנית בית הספר. כואב לי שאני כבר שבע שנים בבית הספר הזה, ועד שאני מזמינה חברה כמעט מעיפים אותי מהלימודים. ועוד דבר- הוריי מונעים ממני מלהכיר ילדים במושב, בטענה שהם ערסים. אסור שיהיו לי חברים במושב? למה הם מונעים ממני להיות ילדה?!

הייתי חייבת לפרוק, אפילו שאני כותבת את זה עם דמעות בעיינים, רק מלחשוב שלמי שיכתוב לי עצה בטח יש חיים יותר מאושרים ושמחים...

יש לכם עצות שלא כוללות פסיכולוג או אשפוז נפשי? משהו שיוציא אותי מהדיכאון? משהו שיגרום לי לא לסיים את כל זה כאן ועכשיו?

ועוד פעם, תודה