מרגישה שלא מספיק אכפת לו ממני, מדוע אני מרגישה כך?

שלום אסקפיפול, לפני שאתחיל חשוב לי לומר שהמצב החברתי שלי טוב ואני מרגישה בנוח בכיתה ובחוגים.
יש לי כמה ידידים והכל טוב, אבל רק אחד מהם הוא ידיד נפש שלי. אני כל כך מעריכה ומחבבת אותו, אבל רק בתור ידיד ולא מעבר לכך. אני לא מעוניינת לשום חברות או זוגיות לא איתו ולא עם אך אחד אחר בעתיד הקרוב לאור גילי.
הידיד הזה מתכתב איתי יותר בוואצטס אפ מאשר מדבר איתי בכיתה, האמת שאני לא יודעת למה- זה פשוט קרה. אבל אין לאף אחד מאיתנו בעיה פשוט לדבר גם פנים מול פנים על כל נושא שבעולם, אנחנו הכי פתוחים אחד עם השנייה. סתם יוצא שאנחנו יותר מתכתבים מאשר מדברים אבל הכל בסדר ומעולם לא רבנו.

הוא בין היחידים שאני יכולה באמת לסמוך עליהם, הוא בין היחידים אם לא היחיד שאני באמת באמת סומכת עליו שלא יפגע בי בחיים. בנוסף אני מדגישה שמעבר לידידות אין שום דבר לא מהצד שלי ולא מהצד שלו.

לפני שלושה ימים בערך קמתי משינה ליום רגיל בבית הספר, קמתי ואני לא זכרתי שום דבר מהחלום, רק חלק אחד בו התחבקנו (מדגישה שמעולם לא היה בנינו שום חיבוק ובקושי מגע אחד עם השנייה, למרות שאנו בקשר ידידות מצוין מאז גיל צעיר). אני בסך הכל זוכרת שהייתי בצופים והתחבקנו שם לכמה שניות, אבל רק בתור ידידים וגם בחלום לא היינו מעבר (אם זה חשוב, הוא לא בצופים ואני כן).

באותו הבוקר פתאום חשבתי על זה, אני לא יודעת למה אבל הרגשתי שלא אכפת לו ממני כפי שאכפת לי ממנו. התחלתי לבכות ואני לא יודעת למה, מה שבטוח בהחלט לא קשור אליו. סך הכל חשבתי על סיטואציה כלשהי שקרתה בנינו בשנה שעברה, שבאירוע כיתתי התחלתי לבכות בגלל משהו אישי שלא אזפר פה, והוא הראשון שלקח אותי לצד ודיבר איתי, הוא הראשון ששם לב והראשון שבאמת יידע מה לומר לי מעבר ל"אל תבכי" או "למה את בוכה?" בשביל באמת להרגיע אותי.

אני לא יודעת למה, אבל משום מה אני מרגישה שלא אכפת לו ממני כפי שלי אכפת ממנו. אני פשוט מרגישה כך, למרות שאני יודעת שזה לא נכון (שוב אם זה חשוב- הוא תמיד מפרגם ועוזר לי, ויוזם שיחות בדיוק כפי שאני יוזמת).

מישהו מכם יכול אולי להסביר לי מדוע אני מרגישה כך?
בנוסף, יש דרך שיכולה לעזור לי להעצים את הידידות הזאת ולגרום לה להיות יותר חשובה לו (ולא משנה כמה היא חשובה נכון לעכשיו)?
מזכירה שאין לא לי ולא לו רצון להיות מעבר לידידים.