להתגרש או לא? החיים מתפוררים

נשוי לאשתי מזה 3 שנים וחצי ויש לנו 2 בנות מדהימות בנות שנתיים ותינוקת בת 3 חודשים.אשתיתחזור לעבודה מחופשת לידה בעוד כשבועיים. בחודשיים האחרונים דברים מתחילים להתפורר. אני לא מדבר על זה שסקס כבר אין חודשיים, זה מילא, אבל כל היחס שלה אליי השתנה. זה מתחיל ונגמר בחוסר סבלנות וסובלנות אליי. כמעט כל דבר שאני עושה מפריע לה , היא מנבלת את הפה ברמה הכי נמוכה כמו אחת שלא התבגרה, ואני יושב איתה כמו לילדה קטנה ומסביר לה שככה אישה לא מדברת לבעלה. כשמשהו לא מצא חן בעיניה ואני עונה לה היא יכולה להגיד לי משהו בסגנון "תשתוק, לא רוצה לשמוע אותך יותר" . כמו לילד בן 3 .אני בחיים לא מדבר ככה ולא אדבר ככה. האוירה לא הכי טובה בבית בינינו, לא הכי נעימה בין שנינו. יש מתח רב. אנו כמובן לא מראים כלום לבנות.כלפי חוץ הכל רגיל גם למשפחה ולחברים.
שלשום לדוגמא חליתי. בקושי עומד על הרגליים, חייב לשכב במיטה לנוח וצריך להתחנן אליה שתקנה לי מדחום ואנטיביוטיקה. התחננתי שתלך.ישבתי עליה שעה. אמרתי לה בסוף שאני אקום ואלך ואיך שניסיתי בקושי לקום היא נעמדה ואמרה שתלך. היום בבוקר אמרתי לה (טעות מצידי) שאני מרגיש קצת יותר טוב, וזה מייד הפך אותי לבריא אצלה. טיפלתי בתינוקת כשהיא שמה את הגדולה בגן, סידרתי קצת את הבית אבל זה שואב ממני המון אנרגיה כשאני חולה.כשסיימתי נכנסתי שוב למיטה ושומע אותה מהמטבח ממלמלת בכעס דברים עליי. אני מרגיש שפשוט עדיף לי להיות חולה בעבודה מאשר חולה בבית. זה עונש בבית איתה.ככה אני מרגיש וזה עצוב. היא כמעט תמיד עונה לי בעצבים, היא מתעצבנת במהירות, היא מאבדת עשתונות מהר מאוד, שום דבר לא נעשה ברוגע, בניחותא, באוירה נעימה.
אממה? כשלה רק כואב הראש כולם צריכים לרקוד לפי החליל שלה ולעמוד דום ולעשות כרצונה. ואני משקיע בבית כשאני רגיל ביום יום, מנקה, כביסה, כלים, ספונג'ה וכו.
אולי הנוכחות שלי בבית כשהיא בחופשת לידה עושה לה לא טוב. וזה עצוב.
ואני מתחיל לחשוב על צעדיי לעתיד. על גירושין.
אני יודע שלא שווה להתגרש. זה הצעד הכי גרוע שקיים. גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת הילדות.
אז אולי כרגע זה לא על הפרק למרות שלחשוב על חיי בלי אשתי יכול להרגיע לי את הגוף והנשמה.
מצד שני אני לא רוצה לעשות טראומה לילדות שלי שהן הדבר הכי חשוב לי בחיים.אז אולי לטובת הילדות לא לעשות כלום? ולחכות שיגדלו ואז להתגרש? אבל אז איזה חיים יש לי? בקיצור אני אובד עצות.