בעלי כועס עליי בגלל התמכרות כפייתית לקניות

אני נשואה כשנתיים. לאחרונה סיפרתי לבעלי על כך שמצב החשבון שלי בבנק לא מזהיר... לקחתי כמה הלוואות מצטברות בסכום של כ-16,000 ש״ח על מנס לכסות מינוסים שהצטברו לי בחשבון, ושוב אני במינוס. אחרי שעשיתי חושבים עם עצמי והבנתי שאת הכול כמעט אני מבזבזת על דברים לא הכרחיים, חיפשתי ברשת ומצאתי שאני לא לבד ושמדובר בבעיה נפשית שבאה לכסות על צרכים עמוקים יותר וחסכים.
בכל אופן, מתוך רצון אמיתי לשנות משהו, החלטתי להיפגש עם רואה חשבון כדי לבחון אופציה לבנות תוכנית כלכלית שתאפשר לי לצאת מהמינוסים אחת ולתמיד ואפילו לחסוך משהו לעתיד.
הסברתי לרואה החשבון שאני חוששת לספר על כך לבעלי מאחר ואני לא בטוחה איך הוא יקבל את זה. לפני כשנה קרה מקרה דומה, וכשסיפרתי על כך לבעלי הוא כעס עלי מאוד אבל עזר לי לכסות את המינוס שהיה לי אז, והבטחתי שאהיה ׳עם היד על הדופק׳... ובאמת הייתי, לתקופה קצרה, עד ששוב צץ הדחף הבלתי השלט הזה.
בכל מקרה, בהמלצת רואה החשבון החלטתי לקחת נשימה עמוקה ולספר לבעלי גם הפעם על המצב, מתוך ציפיה שיבין שאני באמת רוצה לשים לזה סוף ולהשתנות. הוא כמובן לא מאמין לי (קשה לי להאשים אותו) ובחינתו פגישות עם רואה חשבון הן בזבוז זמן ולטענתו אני צריכה פסיכולוג. מיותר לציין שאני לא מבקשת ולא רוצה ממנו שום תמיכה כלכלית ושאני מתכוונת לאכול את מה שבישלתי בעצמי ולהתמודד עם זה בצורה יותר אחראית ובוגרת ממה שעשיתי עד היום...
אבל המצב בינינו על הפנים כרגע. הוא מתרחק ממני, לא ממש מוכן לדבר איתי או אפילו לישון איתי באותה המיטה. היה מפגש חברתי כלשהו שהיה חשוב לי להגיע אליו אתמול והוא הבטיח לפני כמה ימים שיגיע איתי אליו. כששאלתי אם הוא עדיין רוצה ללכת הוא ענה שאין לו מצב רוח, ושגם אני הבטחתי לו הרבה דברים שלא קיימתי. כשאמרתי שיש דברים שחשובים לו ואולי פחות חשובים לו, הוא התעצבן וענה שאולי אם ככה המצב אולי אנחנו לא צריכים להיות יחד, שאני מעצבנת אותו ושאולי עדיף שאחפש לי מיליונר.
בסוף השארתי בבית, שכבתי במיטה ובכיתי עד שנרדמתי. היום בבוקר קמתי מבחי לדעת איך בדיוק אני הולכת להגיע לעבודה (הוא היה מסיע אותי בשישי בבוקר כשאין לי תחבורה לכיוון העבודה שלי) ופשוט התארגנתי ויצאתי מהבית. הוא ישן בסלון, אין לי מושג מתי הוא חזר בכלל הביתה אתמול.
ההרגשה שלי היא שהוא חושב שאני מחפשת לנצל אותו, וזה ממש לא המצב. חשוב לי שיבין שההחלטה לשתף אותו היתה קשה ושבאמת מדובר בבעיה נפשית שקשה לי להתמודד איתה לבד בלי תמיכה ממנו. הוא פשוט שופט אותי על סמך ניסיון העבר ולא באמת מאמין שמשהו יכול להשתנות, ואני כן רוצה לטפל בזה לפני שיהיה באמת מאוחר. בכל אופן, ממש קשה ובודד לי. אין לי חברות קרובות לדבר איתן על זה, אפילו לא בעבודה. גם המשפחה שלי גם לא ממש תומכת, ואחותי איכשהו תמיד נוטה להזכיר בכל הזדמנות את ההתנהלות הבעייתית שלי ואיך היא כן הצליחה לחסוך המון כסף בשנים האחרונות, ממש לזרות מלח על הפצעים...
אני כבר על האוטובוס השני לעבודה (אני אצטרך עוד שני אוטובוסים לפחות כדי להגיע) ואני מתקתקת בסלולר, מקווה שמישהו כאן יוכל כן לעודד אותי קצת.
אני לא יודעת איך נכון להתמודד עם מישהו שלא מקבל את העובדה שיש לי בעיה. בעיה שאני לא שולטת בה, והלוואי שהייתי מצליחה לגרום לו להבין כמה קשה לי לשתף אותה ולהתמודד איתה. הוא כעס שלא סיפרתי לו ושהסתרתי ממנו, וההסבר שלי היה שפשוט חששתי מהתגובה שלו. בדיוק התגובה הזו- של הריחוק, של ימים שלמים שהוא כועס עלי, ׳מעניש׳ אותי ולא מוכן ממש לנהל איתי שום דו שיח.
אין לי מושג איך להתמודד איתו כשאחזור הביתה מהעבודה. אין לי מושג מה להגיד לו. לתת לו להמשיך לכעוס? לנסות שוב לדבר איתו? נראה שכבר לא ממש משנה מה אני אגיד, הוא די נעול על זה שאין מוצא מהדבר הזה ושאני לא באמת יכולה לשנות ולהשתנות. עצוב לי ואני על סף ייאוש.
אנא, הימנעו מלשפוט, אני יודעת שרק אני אחראית למצב הזה. הלקיתי את עצמי מספיק.