לא יכול להמשיך עם החרדות הפנימיות שיש לי, ומאוד חושש מהחמרה

היי, החלטתי לפנות לפה כי לצערי אין לי יותר אפשרות לפרוק את הבעיה שיש לי מול מישהו במציאות. אז ככה. לפני כחצי שנה פחות או יותר, התחילה לי חרדה חברתית (ואולי עוד דברים - או משהו אחר) ללא שום התראה מוקדמת. מעולם לא סבלתי מבעיות חברתיות בבית הספר, התאקלמתי עם החברים והייתי פתוח לכולם. מה שכן, לפני כשנה וחצי, במשפחתי אחי נפטר בעקבות תאונה שקרתה. משום שאני הייתי עם בני משפחתי ושמענו ביחד על הבשורה, כן ספגתי המון לתוכי וזה גרם לחרדות שהתבטאו אם זה על ידי טלפון שצלצל בבית ומחשבות שאולי יש בשורה רעה בטלפון, או חרדה ולחץ שהתבטאה על ידי אפילו דו שיח לחוץ שהתקיים בבית ופירשתי זאת לחרדה ולמשהו טראגי. משום שלא חוויתי את הסיפור כל יום באופן שוטף, זה לא ממש העיק לי ולכן התעלמתי והמשכתי הלאה, גם היום איני כמעט חווה את מה שחוויתי אז. לאחר סיום בית הספר, שנה שבה השקעתי וברחתי ככל שיכולתי מהאירוע שקרה במשפחתי במטרה לא לתת לעבר לפגוע, השתקעתי עם עצמי. כלומר הרגשתי סוג של צורך לפרוק זמן לעצמי, אחרי שנה קשה של השקעה בלימודים ולכן שקעתי עם עצמי במחשב, כאשר אני נוטה כמעט ולא לצאת מלבד פעם פעמיים ביום למשך זמן מועט. ובדיוק בקטע הזה התחילה לי החרדה החברתית, אותה אני לומד בחצי שנה האחרונה. החרדה החברתית בתחילה לא תמיד תקפה אותי, היא השתנתה והייתה תלויה באנשים שהייתי פוגש, אם זה אנשים מסוימים, אבל לאחרונה המצב החמיר עם גיוסי לצה"ל. למרות הבעיה ששמתי לב אליה טרם גיוסי, לא ניגשתי לטיפול פסיכולוגי. הסיבה - חוסר יכולת לספר זאת להורים, איך לומר זאת בדיוק, ההשלכות הכלכליות והציפייה שזה עוד משהו שיעבור. איך החרדה מתבטאת אצלי? בזמן התקף חרדתי, החרדה מתבטאת בחרדה פנימית, סוג של קיפאון פנימי, מחשבות שליליות על עצמי, מחשבות שכולם שמים לב אליי וחושבים שאני מוזר, שאני מתנהג מוזר וכו'... חוסר יכולת ללכת בצורה נורמלית כאשר אני חושב על ההליכה למשל כי אולי מסתכלים על זה (הכוונה שאני משנה את ההליכה או לפחות חושב שהיא משתנה). זה היה הכל עד לא מזמן, אבל לצערי מלבד העובדה שהחרדה התחזקה, כעת היא מתבטאת גם בסוג של "אילמות סלקטיבית", כלומר ליד החברה שהחרדה מתבטאת לידם, אני לא אדבר כמו שאני מדבר עם בני משפחתי או מתנהג עם בני משפחתי. הדבר מתבטא בחוסר יכולת לחשוב נכון ליד החברה, לומר דברים שהם לא הכי חכמים שיש וחוסר יכולת לחשוב כמו שצריך על מה שאני רוצה להגיד, זה לא תמיד קורה לי אבל לפעמים ותלוי ליד מי. אני מוצא את עצמי במצב שתמיד החרדה מעסיקה אותי ביום יום, אולי שעות על גבי שעות שאני משקיע במחשבה על החרדה, על מה יהיה, כיצד אגיב, אם יהיה בסדר או לא, יעבור או לא, ובנוסף למחשבות טורדניות שנוצרו בעקבות החרדה שבאמת גורמת לי כל הזמן להתרכז בה. אני מרגיש שהמצב שנוצר כעת מאוד מפריע לי להתקדם, פוגע לי בדימוי העצמי שבעבר היה גבוה והיום הוא מאוד נמוך, אני פחות מעריך את עצמי, רואה את עצמי באופן שלילי ותמיד בודק אם החברה מגיבה אליי באופן רגיל למרות שאני יודע שני מתנהג כרגיל אבל בהתקף חרדתי לא. אני מאוד לא רגוע מהמצב הנפשי שאני נמצא בו כעת, זה פוגע לי ביכולת להתקדם, לחשוב חיובי ובאמת שאני מאוד מבולבל וצריך עצות מכם. עם גיוסי לצה"ל, בתקווה שהבעיות יפתרו, הגעתי למסקנה שלא כך הדבר, אמנם בטירונות מאוד הרגשתי הקלה אבל עכשיו אני שוב מרגיש את החרדה ואני פוגש אותה יותר משום שאני נפגש ביותר מצבים שמייצרים התקף חרדתי (מצבים מול זרים, כגון חברים חדשים, הרבה חיילים שאיני מכיר, מקומות סגורות כמו בית כנסת) ולכן מצבי הנפשי לא רגוע. אני נמצא כרגע בתפקיד זמני בצבא, בעוד חודשיים אני אמור להתקדם ולעבור לתפקיד רציני בצבא שלא אציין את שמו בשביל שאני לא אחשוף את עצמי. יש לי ציפיות מעצמי לצבא, אני מעוניין להתקדם לקצונה בתפקיד שאליו אעבור (ואציין עוד קצת בהמשך למה ציינתי זאת לכם), ובאמת שגם בתפקידי הנוכחי המפקד שלי מאוד מרוצה ממני, אבל שוב אני לא רגוע, תמיד חושב על הבעיה שיש לי והיא מעסיקה המון ביום יום וגורמת לחרדות פנימיות ומחשבות שליליות ולפעמים אני מרגיש כל כך אובד עצות שאולי אני מתחרפן, שאם לא אטפל בעצמי המצב רק יחמיר. ההתלבטות אם ללכת לטיפול היא איך אני אמור לעשות זאת בלי שזה יפגע בעתיד הצבאי שלי בהמשך, אם אבקש ללכת לקב"ן הוא יפנה אותי לטיפול ויתנו לי סעיף נפשי ככל הנראה שימנע ממני כל אפשרות קידום בצבא או ימנע ממני לעבור לתפקיד שאליו אני אמור לעבור. אני לא רוצה להגיע למצב כזה, מצד שני אני מבין שאני צריך עזרה וסיוע, ולא יכול להמשיך עם החרדות הפנימיות שיש לי, ומאוד חושש מהחמרה, ממש חרדות שבאמת קשה לי להסביר את ההרגשה הפנימית שיש לי בפנים בזמן התקף או אם אפילו אני חושב עליהם. אני לא יודע מה לעשות, צריך את עזרתכם ועידוד יועיל לי מאוד. תודה רבה הזמן שהקדשתם לקרוא!