בתול זוגיות ואהבה ולא מבין למה אני טועה

שלום לכולכם, קודם כל רוצה להודות על הזמן שהנכם מקדישים כרגע כדי לנסות לעזור לי.

אז ככה, אני בן 23 (עוד מעט 24) ומעולם לא חוויתי מערכת יחסים רצינית ואינטימית עם בחורה.
החברה האחרונה שהייתה לי זה היה בגיל 14 בערך, וגם אז לא יותר מנשיקות על הלחי ו-SMSים של שבת שלום.
שלא תבינו לא נכון, אני זוכר שבמהלך תקופתי כנער מלא בנות ניסו להתחיל איתי או היו דלוקות עלי, פשוט משום מה תמיד חששתי ודחיתי, או אלה שהיו "דלוקות" עלי ועד שהצלחתי לאזור אומץ לדבר איתן, יצא לי משפט חסר בטחון שאני לא מאשים אותן חשבו שאני ילד מפגר ולכן דחו אותי.
ועכשיו גם מגיע לכם לדעת על השלדים שבארון שלי, בכותרת רשמתי שאני בתול זוגיות ואהבה, ולא סתם, כי באמת במהלך החיים שלי יצא לי ללכת למועדוני חשפנות ולזונות (בחו"ל/בארץ) - כמובן שחשוב לציין שזה לא הרגל חלילה, אלא פעמים בודדות, אז לכן אני לא בתול אבל גם לא מנוסה ביחסי מין.
חשוב לי להבהיר לאלו שממהרים לשפוט, שאני לא מחפיץ נשים, והגעתי למקומות האלה מתוך רצון למלא חלל של דכדוך.
מקווה שתגלו הבנה ותוכלו לעזור.
היום אני בן 23, למרבית החברים הקרובים שלי יש כבר בנות זוג או יזיזות (שאני מקנא במערכת יחסים הכנה שביניהם ללא כל קשר לסקס שמשתמע מיזיזות) - ולכן אני מרגיש את החוסר במישהי, בפרטנרית לחיים בצורה חזקה יותר.
מפה לשם לאחר שעוברת מכת הבאסה מהכאפה שאתה קולט שהגעת לגיל מסויים בו לכל חבריך יש פרטנריות לחיים, מגיעה זריקת אנרגיה ובאמת בחרתי לעשות מעשים והכרתי 2 בחורות נחמדות (לא קשורות אחת לשניה) ואמרתי לעצמי "יאללה תתחיל אולי יהיה טוב".
אז באמת התחלתי והיה קליק מסויים עם 2 הבחורות והזמנתי אותן אלי (בערבים נפרדים כמובן) לסרט ומוסיקה, ולצערי ראינו את הסרט עד הסוף.
משום מה אני מתקשה ליזום מהלכים פיזים ברמה של להניח את היד על הכתף שלה, המחסום הזה רודף אותי מאז אותו גיל שילד מבין שבחורות זה לא איכסה אלא "וואו איך לא הצעתי לה חברות בכיתה ד' ".
חשוב לי שתבינו שיש לי מעגל חברים גדול, מעגל ידידות גדול, בעל חוש הומור, כן אולי נמוך קצת (אבל זה לא שניסיתי להתחיל עם בנות מטר 90).
יש לי מעיין מחסום של בטחון עצמי ליצור קשר פיזי שרודף אותי שנים, בקטע שבשנים מסוימות שאלתי את עצמי האם אני הומו? (בסוף הגעתי למסקנה שלא כי כמה שניסיתי לבדוק את עצמי לא נמשכתי לגברים כמו שאני נמשך לבחורות).
שקלתי ללכת לפסיכולוג, כי הרי הבעיה שלי תודעתית ויש ימים שאני מתעורר בבוקר בוהה בתקרה ושואל את עצמי האם נגזר עלי למות ערירי, אני לא יודע איך לתאר לכם את תחושת הלבד למרות שכל העולם איתך (ובאמת איתי ואוהב, אבל באיזשהו שלב מסוים כשאין לך מישהי לאהוב אתה מתמרמר, המזל היחידי שלי שאני אדם נורא שקול ויודע לתעל את העצבים והדכאון למקומות טובים או לא מזיקים).

בכל מקרה, ממתין לתגובותיכם :)
אשמח לתת עוד פרטים רלוונטים אם לא נתתי מספיק עד עכשיו.