אין לי כוחות נפשיים כבר ומפחדת שאהיה במצב של חוסר, איך מתמודדים במצב כזה?

אהלן.
אז המון זמן אני חושבת.. וצריכה לפרוק כי אין לי למי אז מקווה שתוכלו לעזור ..
אני חיילת משוחררת, מאז ומתמיד אני עובדת וקשה כדי להשיג את מה שאני רוצה. שום דבר לא הגיע לי בקלות. אין לי תמיכה כלכלית, ההורים שלי גרושים, אני בנתק עם ה'אב', אמא שלי עובדת בניקיון.
אני בחורה עצמאית, ותמיד עובדת.
יש בי פחד שלא יהיה לי, ולא יהיה גם ממי לבקש. אמא שלי בקושי סוגרת את החודש ועוד יש לה מלא הוצאות וגם שכירות וכו'.
אני לא אומר שהגירושין לא השפיעו עליי. בגיל 12 היה לי משבר והייתה תקופה שהייתי בדיכאון וככל שעבר הזמן התבגרתי והבנתי שאלו הם החיים, זו המציאות.
מעולם לא הייתה לי דמות אבהית, אני כותבת את זה עם דמעות בעיניים זה כל כך כואב ועצוב. הוא עשה דברים שאני לא מסוגלת לסלוח לו ופגע בי ובאמא שלי. וזה מבאס. לראות את כולם עם אבא שלהם, מחייכים, נהנים... ורק אני בודדה וכואבת. אני כן מתגעגעת אליו, אנחנו תקופה מאוד ארוכה לא מדברים, וזה קשה מאוד. הוא לא עשה כלום למעני, לפעמים מאחלת לו שימות ויסבול. לא מסוגלת לסלוח לו. למרות שהוא מבוגר ובטוחה שבודד. אין לו אף אחד בחיים אבל זו כבר בעיה שלו. הוא עשה את הדברים האלה וזה חוזר אליו.
אז בנושא הזה מאוד כואב לי, הלוואי והיה לי אבא שאוהב ותומך ואין לי את זה וקשה לי. אני מודה. אני שוב לא מתכוונת לסלוח ולדבר איתו. הוא בן אדם זר בשבילי שגרם לי לכל כך הרבה סבל.

נושא נוסף, זוגיות.
בהקשר לנושא הקודם, מאוד קשה לי לסמוך על גברים, להאמין... כנראה שזה קשור לגירושים הקשים וזה משפיע עליי בכל קשר שיצרתי.
אני רצינית. לא קלה בכלל. לוקח לי זמן להאמין ובאמת לתת את הלב שלי ולהיפתח. יש לי גם חוסר ביטחון. לפי מה שאומרים אני יפה מבלי להשוויץ. ולא חסר לי כלום אז איך זה שאני עדיין רווקה? בלי חבר? זה נשמע להם מוזר.
האמת? היו לי 2 קשרים לאחרונה, שניהם של חצי שנה ובאמת אהבתי אותם. אבל כמו כל דבר בחיים זה נגמר. והיה קשה. ועדיין מתגעגעת.
ויצאתי לאחר מכן למרות שלא רציתי, זה היה בכיוון של לנסות.
יצאתי עם הרבה לדייטים, חלקם המשיכו עד דייט 3 וישר חתכתי. כי פחדתי שוב להיכנס לזה. להיפגע.
אני כן בחורה על זוגיות, ומערכות יחסים.... וכן רוצה לאהוב אהבה אמיתית, וכן מגיע לי אני חושבת עם כל מה שעברתי.
אני לא מהבחורות שכל מה שמעניין אותן זה המעמד הכלכלי של הגבר, או המראה. נכון זה חשוב אבל לא הכל בחיים. חשוב לי שיהיה בן אדם טוב, אמיתי. שיבין אותי. אני לא מחפשת כרגע, עכשיו אני הכי במוד של להיות לבד ומה שצריך לקרות יקרה.
אני לא משחקת אותה קשה להשגה, פשוט אין לי כוח לזה.. לצאת להכיר ואז שוב להתאהב... נשבר לי הלב בעבר.
לא אוהבת את הלבד הזה. אבל חושבת שעדיף לי להיות ככה לתקופה הזו.

עוד דבר,
כן אז אני סהכ בת 20, אני לא אומר שאני לא מבלה עם חברים בסופש וכאלה... אבל זה נחמד לא מעבר. בתקופה האחרונה אני המון חושבת עם עצמי. רואה את הדור כיום, הבחורות.. מה אני יגיד לכם. מה שמעניין אותן זה כמה לייקים הן מקבלות, או איך הן נראות בתמונה ומי התלבשה הכי יפה... תכלס.... זה פאתטי. סלחו לי.
יש דברים מעבר, פשוט מגעיל שבחורות היום מצטלמות פרובוקטיבי כדי שגברים יתייחסו אליהן. זה עצוב. אני מרחמת עליהן.
הפסקתי להיות מחוברת לרשתות החברתיות, זה שיקרי. הכל נראה טוב מדי וורוד.
אני ריאלית פשוט כנראה...
בעבר ניסיתי להשוות וזה רק מירמר אותי אז בשביל מה. מה זה נותן לי לראות את החיים של אחרים כביכול כהחיים הטובים? זה לא נותן לי כלום ובטוחה שהכל לא ורוד כמו שזה נראה.

השאיפה שלי היא ללמוד לתואר. זה לא יהיה קל. אבל יש לי את המוטיבציה להצליח. חשוב לי ממש להשקיע ולעבוד בעבודה מכובדת ושאקבל משכורת נאה. אני עדיין עובדת בעבודה זמנית שהיא פיזית, כדי לממן את עצמי אחרת מי יעזור לי ???
אין לי כל כך הרבה ברירות, שזה מתסכל.
לא אומרת שמה שאני הולכת ללמוד זה הדבר שארצה לעשות כל החיים שלי. בכלל שאני אוהבת תחום אחר אבל יודעת שזה לא מקצוע וזה תחביב.
לומדת גם כדי לרצות את אמא שתהיה גאה בי.
כולם טסים לחול ונהנים, ובאמת שקשה לי עם זה. טיול לפני צבא לא עשיתי. טיול אחרי גם כן לא עשיתי. אני חושבת מה ללמוד ולחסוך ולעבוד קשה. ולאחרים הכל מגיע בקלות. אני מרגישה באיזשהו מרתון, כל כך הרבה תעצומות נפש... להתמודד עם הכל לבד. אני מרשה לעצמי לפרוק וכן לבכות כי כמה אפשר להיות חזקה.? :(
לא מוותרת על הלימודים, אבל למה החיים האלה כל כך קשים? מתי יהיה לי טוב בחיים האלה.
אין לי מישהו שיאהב אותי, מתי כבר אמצא עבודה טובה ומתגמלת ולא פיזית שלא מעריכים כלום, מתי תגיע השלווה הזו... כל כך מתוסכלת. תודה.