הצד האפל שלי יש לי משיכה לשיטות עינויים מה זה אומר עלי?

לכל אחד יש צד אפל, לכל אחד יש משהו לא חריג שהוא מתעניין בו. גם לאדם הכי ישר בעולם יש איזה חטא קטן שהוא מתאמץ להסתיר.
במקרה שלי, אף אחד לא מעלה בדעתו שהילדה הרגישה והשברירית הזו מתעיינת בשיטות עינויים מימי הביינים ועונשים בעבר. כולם מכירים אותי כביישנית, פחדנית, כזאת שצריכה שיגנו עלייה ויעזרו לה ... אני פחדנית, מפחדת לראות דם, מפחדת מסרטי אימה, ונגעלת בעיקר.
אבל משום מה, זה ממש מעניין אותי איך היו מענים ומענישים בעבר, אינקוויזיציה וזה ... כשסיפרתי פעם אחת לחברה אחת שלי בצחוק שאני מכירה מלא שיטות עינויים ושאף אחד לא יעז להתעסק שלי היא נחרדה ואמרה "זה מזעזע"
מגיל 10 התחלתי להרגיש שזה ממש לא בסדר. גרמתי לעצמי לפחד מזה פחד מוות כדי להפסיק עם ההרגל הזה.

אחרי כמה שנים, פגשתי את חברה טובה שלי. שמסתבר שגם מתעניינת בזה. והפסקתי להדחיק את תחום העניין הזה. היינו מדברות על זה הרבה והיא היחידה שיכולתי באמת לדבר איתה על הכל, גם על הצד הזה. שממש התביישתי לספר. חלקנו את הסוד הזה. ועכשיו זה פחות מעניין אותה. אני מתבשלת בעצמי, אבל אני ממש מתביישת לדבר על זה עם אנשים. זה כזה מביך, ומוזר. ופסיכי !
ואם יש אנשים שמתעיינים בזה, הם הולכים עם זה עד הסוף וממש רואים סרטונים ביוטיוב ודברים נוראיים. אני ממש לא הטיפוס הזה. אני רק לקרוא וסתם להעשיר את הידע ...
פעם יצאתי לדייט עם ידיד שלי מהשכבה, ובשלב מסויים איכשהוא התחלנו לדבר על עינויים. והוא ראה איך גיחכתי והסמקתי והוא אמר "אני רואה שזה ממש מעניין אותך" ואני כזה "כן לצערי, אני יודעת שזה מוזר" והוא אמר "לדעתי זה מגניב" והרגשתי שבא לי לקבור את עצמי. מיד שיניתי נושא והרגשתי ממש מובכת.
מאז תמיד הרגשתי לא בנוח לידו כי הוא יודע את הסוד שלי, והרגשתי חריגה ולא בסדר בראש.

זה ממש מביך אותי לדבר על זה עם חברים שלי, לשתף. אני מפחדת שיחשבו שאני לא בסדר, שאני משוגעת או פסיכית.
לאחרונה אני עוברת דברים ולא קל לי, אני הרבה פעמים מתוסכלת, עצבנית ומצוברחת. ומשום מה לקרוא על זה ממש מרגיע לי את כל העצבים, ואני נרגעת בשנייה ושוכחת כל מה שקרה ! אבל, אחר כך אני לא מפסיקה לחשוב על זה וכשאני הולכת לישון אני נזכרת בזה ולפעמים אני קצת מפחדת ואז נרדמת וחולמת על זה. מה יש לי ? מצד אחד זה מרתיע אותי ואני חושבת לעצמי, למה לעזאזל אני מתעיינת בזה. מה מעניין בזה, זה מזעזע ואכזרי, מצד שני, זה כיף התחושה שלהיגעל, לפחד קצת ואז לצחוק ולשכוח את הכל ... וגם כשאני לא מצליחה להירדם כי אני מפחדת
זה ממש מסקרן אותי ואני לא יכולה להתאפק. אני מרגישה שזה מתחיל קצת להזיק לי, בשלב מסויים זה ממש מזעזע אותי. בכל פעם שמישהו מעצבן אותי הדבר הראשון שאני עושה זה לקרוא על זה.
אני גם כותבת סיפורים מגיל קטן של מסעות. אני אוהבת להוסיף עינויים בסיפורים שלי, לדעתי זה מוסיף עניין וכשאני מגיע לחלק הזה, אני ממש נהנת מהכתיבה משום מה. זה באמת ממש חריג ?
* אני ממש לא תומכת בזה ונגד בכל מחיר. תמיד אני מזדעזעת אם אני שומעת שעדיין מתשמשים בעינויים, ואז אני חושבת לעצמי איך. זה ממש מסקרן אותי איך עינו בעבר משום מה ... למה אני מתעיינת בדברים מוזרים, למה אני לא יכולה להיות כמו כולם ?