נפרדנו אחרי שנתיים ובא לי לחזור. מתגעגעת מאד. הוא חושב שזה לטובתנו

שלום לכולם,
אז ככה, כמו שאתם מבינים מהכותרת, נפרדנו אחרי שנתיים של זוגיות חייבת לציין שזו אחת התקופות המדהימות בחיי יחד עם העליות והמורדות שלה. הכרתי בן אדם מדהים, בהתחלת הקשר משהו כמו אחרי ארבעה חודשים נפרדנו לחודש וקצת וחזרנו, משם היינו בעלייה מטורפת, הרגשתי שהוא פשוט החצי השני שלי ומצאתי את הנפש התאומה שלי. בערך אחרי שנה וקצת של זוגיות, התחילו לצוץ להן הבעיות, אבל לא משהו קריטי ... ריבים קטנים, וויכוחים, קריזות ... אחרי כל ריב כזה זה יכל להגיע למצב שלא דיברנו יומיים שלושה עד שהיה מסתדר. בתקופה האחרונה, זה הגיע למצב שהיינו רבים המון, על כל דבר ולפעמים עושים עניין מסתם מילה לא במקום או משהו בסגנון ... בקיצור חודש שעבר, זה הגיע לשיא ונפרדנו ושוב בגלל ריב שטותי שהיה אפשר לפתור בכמה מילים פשוטות .. אולי בגלל אגו של שנינו (ואולי בעיקר שלי) זה לא קרה אז נפרדנו והגענו להבנה שפה זה נגמר, אין התאמה, לא מסתדרים ... אז זה סופי.
עכשיו לאחר חודש שלם שלא דיברנו, התנתקתי לגמרי למרות שלא היה קל .. ניסיתי ואני עדיין מנסה לשחרר אך המחשבות לא עוזבות ... אהבה מטורפת של שנתיים ככה לגמור בגלל ריבים שטותיים ? היום אני הרבה יותר מבינה, איפה לא הייתי בסדר, בגדול שנינו לא היינו בסדר ... ולמרות שאני מנסה לשחרר ולהמשיך הלאה בחיי, אני תוהה לפעמים אולי לנסות לתת לזה עוד צ'אנס הרי את עוד אוהבת וסביר להניח שגם הוא ... לפני כמה ימים שלח לי הודעה ולא נאמר בה הרבה חוץ מזה שאנחנו לא מתאימים ואין מה להמשיך מכאן ... למרות שהוא אמר שהוא אוהב ולא אהב בצורה כזאת בחיים .. אציין שאנחנו גרים יחסית רחוק אחד מהשנייה ככה שלא ייצא לי לראות אותו במהלך החודש ואולי זה לטובה בסופו של דבר
אבל באותה נשימה אני אומרת, אולי כדאי לנסות לתקן ? הרי לא מוצאים אהבה כל יום, או שאולי באמת הגיע הזמן להרים ידיים לנסות לשכוח ולהמשיך הלאה ?
בפרידה הראשונה שלנו בתחילת הקשר, הייתי בטוחה במיליון אחוז שהבחור אכל תסביך ושזה משהו רגעי והוא יחזור ... כאן הסיטואציה קצת שונה, אני לא בטוחה בכלום וזה נראה לי כמו החלטה סופית שפשוט נמאס לו מהריבים והגיע למסקנה עם עצמו שעדיף לסיים את זה עכשיו לפני שיהיה מאוחר וכואב יותר ואף מדי
בקיצור ולעניין אני לגמרי לא יודעת מה לעשות ... אני יודעת שיהיו כאן עצות בסגנון של "תתמקדי בעצמך, בשגרה שלך ותמשיכי בחייך ..." זה בדיוק מה שאני עושה ובכל זאת, הוא לא עוזב לי את המחשבות, כל הפרידה הזאת לא מניחה לי לנפשי ... אני מוצאת את עצמי מתגעגעת וחושבת על מה היה קורה אם .. ושלא הגיוני לוותר בגלל דבר שטותי כל כך
הוא נשמע לי די נעול על ההחלטה שלו להמשיך הלאה .. ושזה סך הכל לטובתנו

אני אשמח לעצות חבר'ה ... מה אתם הייתם עושים במצב כזה ? ואם יש כאן כאלה שמזדהים, אשמח לשמוע את עצותיכם בעניין
תודה לקוראים ולעונים :)