אוהבים אבל לא מסונכרנים, מה לעשות?

אני והבן זוג שלי החלטנו להיות יחד לפני שלושה חודשים אחרי שהיינו חברים טובים לפני כן. מהרגע הראשון הקשר בינינו היה מאוד כנה עם הרבה תיקשורת ושיתוף ומההתחלה הבנו את הפער הגדול בין איך אנחנו תופסים זוגיות. אני מאוד מהר התמסרתי לקשר, מאוד הרגשתי רצון גדול להיות איתו הרבה ולדבר איתו כי הקשר איתו הוא משהו שחשוב לי והרגשתי שאני מתמודדת מול הרבה דברים שמפעילים אותי רגשית ומעניין אותי להתבונן בהם ולהכניס אותו לעולם שלי וללמוד ממנו דרך תפיסת העולם המיוחדת שלו ואני יזמתי רוב הזמן את המפגשים, והוא מצידו בן אדם מאוד אינדיבידואלי. לפי מה שהוא אומר, מהרגע שהוא פגש אותי הוא התאהב בי וזה לא קרה לו בחיים והוא ידע, אחרי הרבה מאוד זמן שהוא היה לבד, שהוא רוצה להיות איתי. אבל הדרך שלו להביע את האהבה הזאת זה לא בכמות הפגישות או ההודעות, אלא כשאנחנו ביחד להוקיר כל רגע ולהנות מהזמן איתי אבל מבחינתו הלבד שלו חשוב הרבה יותר והדברים שהוא עושה בחיים כמו עבודה וחברים והוא יכול אפילו לא לדבר איתי שבוע כי הוא נסע למשהו של העבודה. הוא אומר שהוא לא אוהב את המחשבה שהוא פוגע בי בלי להתכוון ומרגיש רגשי אשמה כל פעם שהוא רוצה להיות בדברים שהם לא אני, אבל הוא רוצה להישאר נאמן לעצמו.
אני מרגישה שרוב הזמן אני נעה בין אושר עילאי כשהוא מעוניין להיות איתי ולדבר איתי, לבין פגיעה ועצבות כשהוא לא מראה רצון למפגש. בבסיס, אני יודעת שהוא אוהב אותי נורא וטוב לו להיות איתי ואינטנסיביות הביחד שלנו, שבשבילי היא מאוד טריוויאלית ואפילו מועטה, היא משהו מאוד חדש וגם מפחיד עבורו, אבל ביומיום, כשאני מרגישה שאהבה שלי אליו מובילה אותי ללרצות לשתף אותו ולשמוע אותו ולישון איתו והוא במקום שזה אפילו לא עובר לו בראש כי הוא בדברים אחרים, אז אני נפגעת נורא. וזה לא שאין לי הרבה דברים בחיים בלי קשר אליו, ויש לי הרבה חברים ודברים לעשות, אבל הזוגיות איתו מבחינתי היא מקום שמעניין אותי באופן טבעי ואני מצליחה לשלב אותה ברצף החיים כי היא מראה ענקית ומשמעותית בשבילי ויש לה מקום חשוב וקדוש.
עד הימים האחרונים הייתי נפגעת, משתפת אותו, אנחנו נוברים בזה ומסבירים כל אחד את התפיסה שלו ואני הייתי יוצאת מהשיחה בתחושה שיש לי קרקע טובה לעבוד על הפצעים הכי כואבים שלי של ההיקשרות והתלותיות ודרכו אני אלמד לשחרר ולאהוב גם בלי להיות צריכה להרגיש אותו קרוב.
אבל הזמן עובר
ובתחושה שלי הוא אפילו יותר נעלם ומאפשר לעצמו להיות לגמרי בעולמו ואני רק מרגישה שככל שאהבתי אליו מתעצמת אני גם רוצה לתת לו אותה יותר ופשוט להיות איתו ולהכיר עוד צדדים בו.
ופשוט נמאס לי. אני מרגישה שאני מוותרת על הרבה מהצרכים שלי כדי לא להבהיל אותו וכדי להיות בקשר הזה. מצד אחד אני רוצה פשוט לזרום ולהיות שמחה ממה שהוא כן נותן בקשר והאהבה שיש לו כלפיי ולא לצפות ממנו כל הזמן להיות כל מיני דברים שהוא לא ולזכור שקשר זה דבר דינאמי שמשתנה כל הזמן ויכול להיות שבעתיד כן נסתנכרן והזמן ביחד יהיה מספיק ומספק עבור שנינו וכנראה לא סתם אני תמיד מושכת אליי גברים כאלה, שהם בדיוק ההיפך ממני, כדי שאלמד ואגע בפצעים שלי ואירפא. מצד שני, אני מרגישה שאולי חוסר הסינכרון הוא משהו קריטי בשלב זה ושנמאס לי כבר להיפגע ולהתגבר. נמאס לי שלי כלכך איכפת מהקשר הזה ולו לא ואני מרגישה נורא בודדה כי הוא לא שם בשביל להיות לצידי כשאני מתמודדת עם דברים שכל כך קשים לי, והוא מרגיש מהם ניתוק מסויים והוא לא מבין למה זה נוגע בי ככה עמוק, כי בשבילו הקשר הוא משהו אחר בתכלית!
כמה מורכב..מה עושים?