כמה בעיות גדולות שיוצרות בעיה אחת גדולה: דרך לחיים בודדים ועצובים

שלומות!

במה להתחיל...
אני בן 20, משרת בצה"ל, נפיל קרבי על נפשי, ג'וב בהווה עם יומיות יחסית טוחנות (שעות מאוחרות ומוקדמות). יחסית נהנה מהבזבוז זמן בצבא כי זה מעסיק לי את הראש ומוריד אותי מהנושאים שבאמת מכאיבים לי בשגרה. עד לפני כמה חודשים אפילו לא היה לי מגע אינטימי עם אישה, וגם המערכת היחסים הקצרצרה הזו שרדה יום בלבד. מבחינת שיחות אני יכול לגרום להן לזרום עד לרמה מסוימת, אבל בגלל שאני לא דברן גדול אני לא נכנס יותר מדי עמוק בשיחה ולא מצליח להתחבר בצורה העמוקה עם אנשים (חוץ מהחברים שלי - שאיתם הצלחתי). ת'אמת אני פשוט לא חושב, אני פשוט מדבר ועונה בצורה סרקסטית/מצחיקה כדי להעביר את השיחה בקלילות, אז נתקעים בשתיקה מביכה ומתפזרים (כי שוב, אני לא נכנס לעומק, לרוב בגלל חוסר עניין או בגלל שנתקע לי המוח). ככלל, (מעדות של חבריי וחברותיהם) אני מאוד צנוע, אינטליגנט, ביישן, מצחיק והומוריסטי, לא נראה רע, חמוד, סבלני וטוב לב. החלום של כל בחורה לא?

יש לי חברים טובים מאוד, הם תומכים ועוזרים (לא בצורה הכי מועילה אבל הם לא פסיכולוגים, אני לא מצפה מהם לדעת איך להיכנס לי לראש). הבעיה צצה בזה שאין לי רצון, מוטיבציה יותר נכון, לעזור לעצמי.

לפואנטה: ישנן כמה בעיות גדולות שיוצרות בעיה אחת גדולה: דרך לחיים בודדים ועצובים.

אחד מהדברים שמציקים לי זה הריחוק שלי מכולם. פעם זה היה יותר גרוע, פעם בקושי ידעתי מה קורה איתם ורק גיליתי בדיעבד; היום אנחנו יותר קרובים, אני מנסה לשתף אותם יותר, מנסה לדבר איתם כמה שיותר, משקיע כמה שאני יכול במסגרת הזמן החופשי המוגבל שיש לי במהלך היום (מה לעשות, צבא...). הבעיה עלתה לפני המים כשיצא שלכולם פתאום יש חברה. יוצא שאני הרווק היחידי. משהו די בלתי נסבל ביציאות. אל תבינו לא נכון, הם לא מורחים לי את זה בפנים, ההפך הם מתחשבים כמה שיותר (ואפילו אחת מהחברות שלהם מרחמת עליי בגלל זה... לא משהו להתגאות בו). הבעיה היא שאני מרגיש בודד כשאני איתם, לא משנה עד כמה הם מנסים לצרף אותי לשיחה/אני מנסה להיות בשיחה. אני תמיד מרגיש אאוטסיידר כשהם מתחבקים, מתנשקים. הגיוני למדי לא? מן הסתם אני לא מצפה שרק בגללי הם יפסיקו את זה... כדי לפתור את הבעיה הזו אני מנסה להכריח את עצמי להתחיל עם בחורות, אבל אז אני ישר חושב מה היא תחשוב. היא תראה מולה בנאדם עם בטחון עצמי לא רב, מאוד נחמד וחמוד שמנסה ליצור רושם של בן זוג פוטנציאלי. אז באותו הרגע קופצת לי המחשבה "אבל בונא, אף פעם לא הייתה לו מערכת יחסים והוא בן פאקינג 20!", אבל לפעמים אני מצליח להתעלם ממנה. קרה פעמיים כבר שהצלחתי. לצערי הרב הפעמיים האלו נגמרו בלא בדיוק כישלון, אבל גם לא בדיוק בהצלחה. גם ככה לא הייתה לי מוטיבציה גדולה לשפר את המצב שלי (כי זה כולל יציאה מאזור הנוחות של הבדידות שאני כה רגיל לה וכה נוח לי בו כי הייתי שם כל חיי), אבל זה היה דווקא בסדר, אלמלא העובדה שאני צריך לשמוע שבגיל שלי אף אחד, יותר נכון אף אחת למקרה שלי, לא מחפשת מערכת יחסים; אלה מישהו שהיא תהנה איתו. אני בתור בנאדם עם 0.001% ניסיון בזה לא יודע איך לקבל את זה (פלוס אני די מתבודד, אז קצת קשה ליהנות איתי אלא אם כן אני במצב רוח טוב). אני יכול להתחיל עם בחורות יותר צעירות ממני, בגילאי התיכון (די נורמטיבי לדעתי, לכל החברים שלי יש חברות בתיכון), אבל הבעיה היא שהן לא בוגרות מספיק כדי לרצות מישהו בן 20 שיודע להתחיל עם בחורה באותה צורה שקוף מנסה לעוף. אני די תקוע ואבוד פה. אין לי שמץ מה לעשות. חבריי שולחים לי בנות רנדומליות בפייסבוק שאני אתחיל איתם, אבל אני רק מסתכל וכבר אין לי רצון אפילו לנסות. בשלב זה הם כבר על סף ייאוש ואני לא יכול להאשים אותם, כי אני לא בדיוק מתאמץ כי לאור התמונה שאני רואה לפניי אין לי טעם אפילו.


כל זה מוביל אותי ל"צומת הדרכים". אני מרגיש שאני בצומת הזו, כי אם משהו לא ישתנה בתקופה הקרובה כל החברות שעבדתי קשה מאוד כדי להשיג עם חבריי תתפוגג ואני אשאר לבד. אני די אובד עצות בגלל הפרספקטיבה הנירוטית והעגומה שאני מציג לעצמי. אני די אובד עצות בשלב זה. למען האמת אני גם די אדיש למצב, לא באמת אכפת לי ממה שקורה מסביבי (אני על טייס אוטומטי כבר שנתיים).

אם למישהו יש עצה מועילה/היה או הייתה בסיטואציה דומה, אני אשמח לקרוא ולשמוע.


מאחל לכולם יום טוב ושבוע טוב :)