בחיים לא הרגשתי ככה כלפי חבר, ייתכן שאני מאוהב בו?

שמרתי את הלינק של השאלה כי חשבתי שארצה לחזור אליה יום אחד... לראות מה אנשים הגיבו אבל זה לא באמת משנה.
שנתיים וחצי עברו ואני אדם אחר... שיקרתי לעצמי כל כך הרבה.
התאהבתי כל כך חזק וכואב, האהבה הראשונה שלי כלפי גבר וכנראה כלפי אדם כלשהו אי פעם.

וידעתי, ידעתי שזה יגמר יחד עם הקורס, ידעתי שאין מציאות שבה נמשיך עם המצב המביך הזה יחד... ואני יודע שגם הוא אהב אותי ואיש לא ישכנע אותי אחרת.
השתיקות הארוכות והמביכות, הרצון הזה להיות יחד כל הזמן... איך שהוא החזיק לי את היד, החיבוקים הארוכים בצורה חריגה. ניסיתי רבות למצוא תחושה דומה עם גברים אחרים, אך כנראה שיש דברים שלא יחזרו על עצמם.

כן, עבר הגעגוע, אחרי שנה וחצי קשות ומרירות.
ובטח שלא בזכותו, אלא רק בזכות החברים שהקיפו אותי ומשפחתי האוהבת (אל תטעו, אני מה שנקרא "בארון", אבל זה היופי במשפחה וחברים אמיתיים - הם לא צריכים לדעת למה אתה עצוב כדי לעודד ולשמח אותך).

אך מה שהכי עזר לי להתגבר זה הזעם. אני כל כך כועס על עצמי, על כל ההזדמנויות שיכולתי לעשות משהו בשתיקה המשותפת שלנו ולא עשיתי, על כל ההזדמנויות שהביחד יצר לנו ולא ניצלתי... אבל הכי הרבה אני כועס עליו.

הוא פשוט נטש אותי, בלי טיפת מחשבה. התמקד לגמרי בעצמו והשליך עלי את כל התסבוכות שלו. זה אני שמוזר והוא, אין לו יד בדבר.
אני מבין שפער הגילאים גדול, אך לא זה ולא שום דבר בעולם שיגיד יצליחו לכפר על ההתנהגות שלו אז. הדיכאון שחוויתי, הכדורים שלקחתי (שתודה לאל נגמלתי מהם והתגברתי כבר), כל הלילות שבכיתי, כל הימים האלה שהגעתי לדיונים בבסיס שלו ורק קיוויתי שאראה אותו, וכשזה קרה הוא פשוט "לא ראה"(מתעלם בהסוואה) אותי.

אז היום אני המתעלם, ובהפגנתיות, אני לא נותן לו להנות מחמת הספק שלא ראיתי אותו, אלא מוודא שנוצר קשר עין ופשוט ממשיך ללכת, גם אם הוא הושיט יד ללחיצת שלום. שיתייבש. שירגיש קצת ממה שאני הרגשתי.

אבל זה אוכל אותי, הזעם הזה שורף אותי מבפנים.
חזרתי לתפקד בצורה מלאה בשגרת חיי אך עדיין מספיק לי לשמוע את השם שלו (רק הפרטי) ויורד לי מצב הרוח.
לפעמים אני חושב שראיתי אותו, מגלה שלא ומתבאס. אחר כך כועס על למה אני מתבאס ונכנס לקונפליקט רגשי עם עצמי.
אני לא יכול לסלוח לו, לא מגיע לו.

שמרתי את הלינק של השאלה כי חשבתי שארצה לחזור אליה יום אחד... לראות מה אנשים הגיבו אבל זה לא באמת משנה. שנתיים וחצי עברו ואני אדם אחר... שיקרתי לעצמי כל כך הרבה. התאהבתי כל כך חזק וכואב, האהבה הראשונה שלי כלפי גבר וכנראה כלפי אדם כלשהו אי פעם. וידעתי, ידעתי שזה יגמר יחד עם הקורס, ידעתי שאין מציאות שבה נמשיך עם המצב המביך הזה יחד... ואני יודע שגם הוא אהב אותי ואיש לא ישכנע אותי אחרת. השתיקות הארוכות והמביכות, הרצון הזה להיות יחד כל הזמן... איך שהוא החזיק לי את היד, החיבוקים הארוכים בצורה חריגה. ניסיתי רבות למצוא תחושה דומה עם גברים אחרים, אך כנראה שיש דברים שלא יחזרו על עצמם. כן, עבר הגעגוע, אחרי שנה וחצי קשות ומרירות. ובטח שלא בזכותו, אלא רק בזכות החברים שהקיפו אותי ומשפחתי האוהבת (אל תטעו, אני מה שנקרא "בארון", אבל זה היופי במשפחה וחברים אמיתיים - הם לא צריכים לדעת למה אתה עצוב כדי לעודד ולשמח אותך). אך מה שהכי עזר לי להתגבר זה הזעם. אני כל כך כועס על עצמי, על כל ההזדמנויות שיכולתי לעשות משהו בשתיקה המשותפת שלנו ולא עשיתי, על כל ההזדמנויות שהביחד יצר לנו ולא ניצלתי... אבל הכי הרבה אני כועס עליו. הוא פשוט נטש אותי, בלי טיפת מחשבה. התמקד לגמרי בעצמו והשליך עלי את כל התסבוכות שלו. זה אני שמוזר והוא, אין לו יד בדבר. אני מבין שפער הגילאים גדול, אך לא זה ולא שום דבר בעולם שיגיד יצליחו לכפר על ההתנהגות שלו אז. הדיכאון שחוויתי, הכדורים שלקחתי (שתודה לאל נגמלתי מהם והתגברתי כבר), כל הלילות שבכיתי, כל הימים האלה שהגעתי לדיונים בבסיס שלו ורק קיוויתי שאראה אותו, וכשזה קרה הוא פשוט "לא ראה"(מתעלם בהסוואה) אותי. אז היום אני המתעלם, ובהפגנתיות, אני לא נותן לו להנות מחמת הספק שלא ראיתי אותו, אלא מוודא שנוצר קשר עין ופשוט ממשיך ללכת, גם אם הוא הושיט יד ללחיצת שלום. שיתייבש. שירגיש קצת ממה שאני הרגשתי. אבל זה אוכל אותי, הזעם הזה שורף אותי מבפנים. חזרתי לתפקד בצורה מלאה בשגרת חיי אך עדיין מספיק לי לשמוע את השם שלו (רק הפרטי) ויורד לי מצב הרוח. לפעמים אני חושב שראיתי אותו, מגלה שלא ומתבאס. אחר כך כועס על למה אני מתבאס ונכנס לקונפליקט רגשי עם עצמי. אני לא יכול לסלוח לו, לא מגיע לו.