מרגיש שאני חייב לשקם את כל ההרס הזה, מאיפה כדאי לי להתחיל?

שלום לכולם אני בן 21 סיימתי תיכון לפני שנתיים וחצי והשתחררתי לפני חודשיים בטרם עת. כשהייתי בכיתה י"ב הכל היה מצויין היו לי המון חברים וידידות אבל לצערי עשיתי שטות שהרסה לי את החיים אני מודה שאני אשם בזה. השטות היא שנדיר מאוד שנפגשתי איתם מחוץ לבית ספר. הם תמיד נפגשו בלעדיי ואף פעם לא יזמתי מפגש והייתה לי תלות מוחלטת בתיכון בנוגע לקשרים עם כולם. מהרגע שנפרדתי מהתיכון הם המשיכו להיפגש בלעדיי ובגלל שההערכה העצמית שלי התחילה להתרסק לא היה לי את הביטחון ליזום איתם מפגשים וזה הגיע למצב שהם עשו לי טובה שפעם בכמה חודשים הם מזמינים אותי להיפגש בזמן שהקשרים בין כולם היו מובנים מאליו והם נפגשו בכל פעם שהם היו פנויים והרגישו ממש כמו משפחה. בזמן הזה התחלתי לשקוע בדיכאון וגם התחילו לי נדודי שינה בגלל כל העניין הזה. ובגלל שהמצב שלי התחיל להתדרדר ממש מהר אחרי הפרידה מהתיכון אפילו לא הצלחתי למצוא עבודה עד הצבא ככה שישבתי בבית שנה וחצי עד שהתגייסתי (בגלל שהייתי מתנדב והתחלתי את התהליך מאוחר התגייסתי גם מאוחר מאוד). כשהגעתי לצבא הייתי כבר במצב שאני קנאי קיצוני מאוד עם אפס הערכה עצמית, עייף ומדוכא והנדודי שינה המשיכו. כל הצלחה חברתית או מקצועית של אחרים בצבא גרמה לי להרגיש עוד יותר רע ובזמן הזה כמובן שהמשכתי לראות באינסטגרם בכל סוף שבוע את החברים מהתיכון נפגשים בלעדיי כשאני עדיין מקווה שאצליח אי פעם להשתייך אליהם בחזרה. ובגלל המצב שלי היה לי ממש רע בצבא והמון קשיים חברתיים ומקצועיים והמקסימום שהייתי מסוגל לעשות שם זה לעזור לחיילים אחרים בדברים ספציפיים בתפקידים שלהם עד שלא יכולתי יותר והשתחררתי יותר משנה וחצי לפני המועד שהייתי אמור להשתחרר בו. בחצי שנה האחרונה סוף סוף קיבלתי קצת אומץ וניסיתי ליזום מפגשים עם החברים של התיכון אבל בכל פעם שפניתי אליהם או שהם ענו לי מאוחר מדיי אחרי שכבר היה המפגש הגדול של כולם, או שהם אמרו לי שהם יעדכנו אותי כשיהיה מפגש ואז ראיתי תמונות וגיליתי שהם הסתירו ממני מפגש, או שהם אומרים לי שזה בעייתי להיפגש ואז אני מגלה דרך התמונות שהם הסתירו ממני שנפגשו בלעדיי. וכמו בתקופה של לפני הצבא עשו לי טובה שנפגשו איתי פעם בכמה חודשים. ואם זה לא מספיק אז ההורים שלי החליטו פתאום בקיץ האחרון לעבור לעיר אחרת שהיא 40 דקות נסיעה מהמקום שבו גרתי ולמדתי (ואני היחיד מכל החברים האלה שכבר לא גר שם) מה שעוד יותר מוריד את הסיכויים שאי פעם אחזור להיות איתם בקשר נורמלי.

בחודש האחרון אני סוף סוף מתחיל להרגיש טוב יותר וגם הנדודי שינה דיי נעלמו. אבל זה אחרי שכבר איבדתי לחלוטין את החברים מהתיכון, עברתי דירה משם, ההערכה העצמית שלי נמחקה לחלוטין, אני קנאי בצורה שאין דרך לתאר, שירות צבאי שהיה אמור להיות משמעותי ותורם מאוד נהרס לחלוטין וכמובן שיצאתי משם בלי אף חבר. ובגיל שלי החברים של כולם הם מהתיכון ומהצבא ולצערי הרב אין לי לא את זה ולא את זה. ואני מרגיש שהסתבכתי בחיים שלי ואיבדתי בהם את עצמי לחלוטין ואת השליטה שלי בהם. ואני מרגיש שאני חייב לשקם את כל ההרס הזה. אז מאיפה כדאי לי להתחיל? איך לשקם את המוטיבציה? את ההערכה העצמית? מה כדאי נגיד לתכנן לשנה הקרובה? ואיך בכל זאת להתקרב בחזרה לפחות לחלק מהחברים של התיכון שאני עדיין מרגיש שאני לא יכול בלעדיהם?

המון תודה לעונים.