אין לי מילים לתאר את הכאב בליבי, אנשים מתפללים יותר מדי לאדון החירש

נגמרו לי הדמעות, הכאב, האהבה, האור והתקווה שאי פעם אהיה מי שאהיה, אם מה שאני אכן יהיה.
אינני יודע מי אני ומה אני ולמה נולדתי לעולם כואב שכזה. אני יודע, אתה סתם מתמרמר אך ליבי כואב כי אני בודד. אין לי אהבה, אין לי חברים, אני אני אני לבדי.

איני כבר יודע מה מטרתי בעולם - להיות עבד ככל אדם?! אוי - למה נולדתי לעולם כואב שכזה?!
באמת ובתמים איני יודע. הוא משעמם, מלא כאב ואכזבה. אני לא רוצה לזלזל בעצמי יותר מדי אך באמת לא ראיתי הצלחה גדולה בחיי. נולדתי במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. נולדתי למשפחה ששונאת אותי. אך יותר מכל אני שונא את עצמי. אני לא יאבד את עצמי מהעולם - הירגעו.

אני רוצה לשתף אתכם בכאב שלי. לפעמים אני רוצה לישון ולהמשיך כי זה המקום היחידי שאני מרגיש משוחרר אך כשאני מתעורר אני ער לעולם הכואב שלי שאיני מצליח להשתחרר ממנו. כסף, זוהי הבעיה היחידה שאולי יכולה לעזור לי לצאת מאיפה שאני. כסף ואהבה חדשה.

אך נראה שאהבה גם לא יהיה כי אני טיפוס שעובר רק חרא בחיים בכל המובנים. בלימודים נכשלתי, בחיים נכשלתי, במשפחה נכשלתי, בעצמי נכשלתי. אני באמת לא יודע למה קיללו אותי כל כך רע בעולם ומה עשיתי לאדון הזה שממרר לי את החיים. לשעתי הוא לא טוב ואל תטיפו לי שהוא טוב. אני לא מאמין בו ועדיף שכך מאחר שאני אתאיסט. הייתי דתי לשעבר וגם אז לא האמנתי בו. אני לא מאמין בדברים שלא קיימים מבחינתי גם מהסיבה שהם לא קיימים וגם מהסיבה שאין טעם להאמין כי זה בזבוז זמן אחד גדול.

אני לא יודע על מה יש עוד לדבר כי אני מרגיש שאני מאבד גם טעם לכתוב את המילים הללו אדר לעולם לא יצילחו להחזיר לי את האור שנלקח ממני כי אור ושמחה לא נותר בי.
אני מנסה להחזיק את עצמי ולהיות חזק אך אני מרגיש שיש משהו בתוכי שלא הותן לי להיות מאושר ויותר מכל גם המציאות היא שגורמת לי להיות נכשל. הכישלון הוא הדבר הכי גרוע אצלי וכואב לי בלב מאוד כשאני כותב את זה. סך הכל, אני סתם טקסט ואוויר בשביל אנשים. אני חי במציאות שהאדון הזה בשמים הטיל עליי. יכולת להביא לי חיים אחרים! אך הוא לא רצה - הוא פשוט העדיף להתעלל בי בכדי שאני אסבול מחטאים מטופשים של אחרים.

מה עוד יש לעשות כשגם האדון הנכבד הזה לא שומע כי הוא חירש? אנשים מתפללים יותר מדי לאדון החירש. האדון החירש לא שומע את התפילות והכאב של האנשים כי פשוט נמאס לו!
אל תטיפו לי מוסר על שצריך להאמין ולאהוב מאחר שבאמת כואב לי בלב מאכזבה דיכאון והרבה עצב. ולדעתי זוהי הרגשה גיהינום. אני באמת לא יודע מה אני רוצה מעצמי. אני פשוט נכשל בהכל. אני פשוט מרגיש כי אני לא שייך למציאות הזאת. אוי - למה אני דווקא מכל האנשים צריך לסבול כל כך הרבה, למה?! :(