חסרה לי תשומת לב ואהבה מההורים שלי, למי לפנות?

שלום, אני יתחיל עם קצת רקע..
אני בת 15 גרה עם משפחה גדולה (6 אחים בסהכ ו4 מהם גרים איתי בבית כך שיוצא שאנחנו 7 נפשות בבית)
אני האחות הלפני הכי קטנה, אנחנו במצב כלכלי חרא אבל לא נורא ממש.. יש לנו אוכל חשמל וכו אבל פשוט לא יוצאים אף פעם לבילויים כמו סרט, אף פעם לא טסתי גם לא אילת, הכי רחוק שהיה זה היה לונה פארק פעם ב3 שנים ככה, גם לא חרמון כלום.. אני ישנה בחדר שלי עם שלושת אחיותיי ולמרות שזה אולי נשמע כאילו אנחנו ניהיה מגובשות או משהו זה ממש לא ככה.. כל אחת עסוקה בעניינים שלה.. אנחנו רבות המון בעיקר על קטע של רכוש וייאוש (לכל אחת מאיתנו יש יחסית קצת דברים מה שגורר התנהגות רכושנית. וגם בגלל השגרה המייאשת שאנחנו חיות בה)
אז לפי מה שהבנתם אנחנו לא בקשר משהו(למרות שאני מנסה ויש לנו עליות ומורדות משלנו).
ההורים שלי עובדים המון ואין להם כוח אלינו כמעט, אני ואחיות שלי מסדרות את הבית ודואגות לאוכל והכול ואם לא אז ההורים שלנו צורחים עלינו..
כל יום אני חייבת לסדר את הבית /לעשות כביסה/ כלים.. גם אם חזרתי הביתה ב5 אבל זה בסדר אני חושבת...
במבט לאחור אני זוכרת שתמיד היו לי כאבי ראש והתלוננתי על זה המון ובדקו את זה ולא מצאו כלום ועכשין אני חושבת אולי זה היה רק בשביל צומת לב מההורים שלי? לא יודעת...
התקשורת היחידה שיש לי עם ההורים שלי זה צעקות שלהם עליי עד כדי כך שכבר התחלתי לשנוא אותם והחלטתי שאני לא רוצה מהם צומת לב..
מאבא שלי אני דיי מפחדת (הוא לא הרים עליי יד אל תדאגו) הוא פשוט צועק כל כך חזק והוא נראה ממש מפחיד שהוא כועס (למרות שבזמן האחרון למדתי להתמודד ואני פשוט שמה מסכה של אדישות כדי שזה לא ישפיע עליי. כמובן שאחר כך אני בוכה אבל בקטנה.)
אז את אבא שלי אני מנסה לא להכעיס (למרות שזה קשה הוא מתעצבן מכל דבר קטן)
גם אמא שלי צועקת מלא וגם איתה אני כבר יודעת להתמודד אבל היא פחות מפחידה...
כשהייתי קטנה עשו עליי חרם (בטענה שיש לי כינים או וואטאבר) בערך 5 שנים, בקיצר כל הילדות שלי הייתי מנודה, היצורים היחידים שקיבלו אותי היו החיות (היה לנו כלב וכמה תרנגולות) וממש התחברתי אליהם (גם היום אני אוהבת חיות ואני גם טבעונית) העובדה שאני טבעונית גם נתנה לי צומת לב אבל שלילית(הוריי טענו שאני עושה את זה בשביל צומת הלב מה שממש לא נכון, למעשה אני מנסה שהם יראו אותי כמה שפחות ) אבל הצומת לב שקיבלתי מהחיות לא מספיקה.. לא ממש פיתחתי כישורים חברתיים והיה לי קשה מאוד להסתדר למרות שהיו לי מלא הזדמנויות(עברתי בית יותר מ5 פעמים...)
לאט לאט פיתחתי קצת מיומנות ויש לי כמה ידידות (רק מכיתות אחרות לא מהכיתה שלי) יש לי חברנ אחת טובה אבל היא לא ממש השפעה טובה ואני יודעת את זה (היא הרבה פעמים דיי מגעילה אליי) אבל זה עדיף מלהיות לבד וחוץ מהפעמים שהיא מגעילה היא יכולה להיות נחמדה... ואני דיי דפוקה(כמובן) שמתי לב שיש לי בעיה עם אינטמיות (חיבוקים אפילו סתם מגע כלשהו), אני דיי נואשת לחבר , אני זוכרת שראיתי סדרה עם איזה שחקן גנטלמן שהתחתן עם מישהי והוא התייחס אליה כל כך יפה וכל כך רציתי למצוא מישהו כזה שיתייחס אליי יפה, עד כדי כך שבכיתי ואני עדיין רוצה למצוא אחד כזה..
והיו לי כמה מערכות יחסים
אחת הייתה עם איזה ילד שהייתי ממש קטנה ואני לא זוכרת כלום מזנ (אני אפילו לא זוכרת אם ממש היינו חברים)
אחד עם ילד שממש התאהבתי בו ואז הוא נפרד ממני ונכנסתי לדיכאון וממש בכיתי.
והשני היה ילד זבל שכל הזמן קילל ודיבר כמו פח אליי אז זרקתי אותו ( הוא אשכרה אמר לי לשבת לו על הז*ן)
והגעתי למצב שאני נואשת לחבר ולחיבוקים ונשיקות ובאותו זמן מפחדת רצח מזה...
לקח לי מלא זמן עד שהרגשתי נוח עם חיבוקים (שידידות נפגשות ורוצות חיבוקים וכו) ועדיין קשה לי עם חברה רוצה להשען עליי אפילו זה מביך אותי...
יש לי דימוי עצמי נמוך (כמובן) ואני רואה את עצמי בתור ילדה מכוערת, דפוקה, טיפשה ומה לא...
אני ממש חפרתי אבל אני ממש מקווה לעצה... לא יודעת מה אני רוצה וקשה לי.. קשה לי להפתח לאנשים ואני לא רוצה לדבר עם מבוגרים על זה(יועצת, הוריי וכו) ניסיתי לדבר עם אחותי אבל זה דיי כשל..
בבקשה תעזרו לי, ממש קשה לי ונמאס לי לסחוב את זה על הלב