היי,
אני בת 22, סטודנטית שנה ראשונה בתואר דיי עמוס..
ה4 שנים האחרונות היו לא הכי טובות בשבילי, לכן החלטתי שאני רוצה להתחיל ללמוד גם כדי להמשיך את החיים וגם כדי להכיר קצת אנשים חדשים, החלטה שאני יכולה להגיד שמאוד שיפרה את המצב שלי ועם הזמן חזרתי להיות קצת יותר פתוחה כמו פעם..
אני כבר הרבה זמן רוצה לעזוב את הבית כדי להרגיש יותר עצמאית, כדי להתקדם, גיל 22 כבר נשמע לי קצת יותר מדי בשביל לגור עם ההורים...
לאחרונה התחיל משבר בבית, לא יודעת אם הרצון שלי לעזוב גרם לי לאנטי הזה, אבל התחלתי להיות יותר עצבנית ופחות סבלנית, תקופת המבחנים לא ממש הוסיפה לזה, יש לי יותר תאקלים עם המשפחה מבעבר, הרגשות שלי פתאום יותר קיצוניים, כל זה הוביל לזה שאני מרגישה שמקומי כבר לא בבית, שאני כבר לא שייכת למשפחה יותר, אני לא מסוגלת לשבת איתם לראות טלוויזיה בסלון וקשה לי לשבת איתם לארוחות, כאילו נהפכתי לכבשה השחורה של הבית..
למה בבית שלי, אני צריכה להרגיש שאני היחידה שיש לה בעיות, היחידה שטועה, שרק אני צריכה להשתנות ושכל השאר בסדר, כשאחרים נפגעים אני צריכה להתנצל אבל כשאני נפגעת זה בגלל שאני "רגישה" ו"לוקחת דברים קשה"?, אולי זה נכון אבל אי אפשר להשתמש בזה על כל דבר.. אמא שלי היא אולי היחידה שמנסה להבין אותי וגם לה לא הולך.
חייבת לציין שבלימודים ובעבודה אני לא מרגישה ככה וזה לא מגיע לרמות כאלה.
הסיבה היחידה שאני עדיין בבית היא בגלל שאני לא מסוגלת לזה כלכלית כרגע. וקצת אירוני לבקש כסף מההורים אם הם גרמו לי לרצות לעזוב..
אז איך להתמודד? שיחות לא נראה לי יעזרו..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025