לפעמים אני שונא את עצמי, לפעמים אני מאושר מהחיים, ולפעמים אני סתם, איך להתמודד?

זה די בא והולך. זה יכול לבוא בפעם בכמה שבועות, לחצי שעה, או 5 פעמים בשבוע ל4-6 שעות, ולפעמים גם לכמה ימים.


אני מרגיש עצוב ומדוכא.
אני שונא את עצמי על בחירות שעשיתי ועל האנשים בפגעתי בהם.
אני מאמין שכולם שונאים אותי ומשאירים אותי בסביבה כדי לצחוק עלי מאחורי הגב, או שהם מרחמים עלי ומשאירים אותי בסביבה בגלל שהם מרגישים רע.
אני מאמין שכל דבר שקורה לי, כל שיחה ודבר טוב, זה חלק ממתיחה ענקית ונוראית שאורגנה ע"י כולם. זה שהתקבלתי לבי"ס, זה שיש לי חברים, זה שיש לי חברה, זה שיש לי אנשים שאשכרה אכפת להם ממני; הכל שקר.
אני מדמיין מה יקרה כש/אם אתאבד. ואני שמח. אני לא יכול פגוע באף אחד, וכולם יותר מאושרים. אני יודע שאני אף-פעם לא הולך לעשות את זה, אבל זה נחמד לחשוב על זה.
אני יודע שזה מטומטם, ולא הגיוני. אני מודע לזה תוך כדי שאני חושב ומרגיש ככה. וזה רק גורם לי לשנוא את עצמי עוד יותר באותו רגע.

פעם אחת, (באותה פעם זה היה למשך 6 שעות בערך, ואף-פעם לא הייתי או חזרתי לאותה נקודה) זה היה משהו ברמה אחרת.
הייתי בתחרות קבוצתית, תחרות של רובוטים (FRC, למי שמכיר), יומיים.
היום הראשון היה יום כל-כך כיפי. הייתי עם ידידה טובה שלי, ופשוט הסתובבנו כל היום ונהנו. אז בסוף היום, כמה זמן לפני שכולם הלכו לישון (ישנו באכסנייה), היא לקחה אותי הצידה ואמרה לי שהיא אוהבת אותי. היא ידעה שיש לי חברה, אבל היא חשבה שגם אני מרגיש ככה כלפיה אז היא החליטה להתוודות. היא הבטיחה לי שלמחרת נמשיך לבלות כי לא רציתי לאבד ידידה טובה רק בגלל זה. אבל ביום למחרת לא החלפנו מילה, יכולתי להרגיש את הכעס שלה כלפי, ואני עכשיו מבין למה, ומאז חזרנו להיות ידידים, אבל אז לא הבנתי. כעסתי על עצמי, כעסתי על עצמי כל-כך. רוב היום ישבתי באיזו פינה נידחת איפה שאף אחד לא הגיע, קיוויתי והאמנתי שכולם ישכחו ממני ויסעו הביתה בלעדי. חשבתי שזה הדבר הכי טוב לכולם, כי אני לא עושה שום דבר חוץ מלפגוע ולהרוס. ניסיתי לשבור לעצמי את היד ע"י לתת אגרופים לקיר, אבל זה כאב לי מדי אז כיסיתי את היד עם השרוול ועדיין לא יכולתי לתת מכות חזקות מספיק בשביל לעשות לעצמי נזק כלשהוא. אז ניסיתי לבעוט בקיר בזווית מסוימת כדי שאשבור את הקרסול, אבל פחדתי מדי אז לא העטתי מספיק חזק. הפחדנות ההיא רק גרמה לי לשנוא את עצמי עוד יותר. בכיתי באותו יום. זו הייתה הפעם היחידה שהרגשתי כלכך רע שבכיתי.
בסוף זה נגמר בזכות ניצחון גדול ומפתיע של הקבוצה.


אני מרגיש מאושר.
החיים מושלמים, הכל טוב, אין דבר רע בעולם.
אני מאושר עם המצב שלי בחיים.
אני מאושר וגאה שיש לי הרבה חברים, שהשגתי את הבחורה שרציתי מאז היסודי, שהיא גם אוהבת אותי כלכך, שיש לי הורים שאוהבים אותי, ומשפחה שאוהבת אותי.
אני שוכח מכל דבר רע שקיים ומתרכז רק בטוב.
הדבר הזה קורה לעיתים יותר רחוקות, או שאני פשוט לא שם לב כשזה קורה.


אבל אני מרגיש עצבני לפעמים. אני יודע שכולם מרגישים עצבניים לפעמים, בעיקר גם כי אני בגיל ההתבגרות ויש את כל ההורמונים ובלה-בלה-בלה.
אבל זה קורה או בגלל דברים שלא מצדיקים כעס וזעם כאלה (הם מעצבנים קצת, אבל לא מצדיקים רמה כזאת). זה יכול להיות בגלל שמישהו עשה עוד בדיחה על שם המשפחה שלי, או בגלל שניסיתי להכין משהו (אוכל או עבודה או לאדע מה) וזה לא יצא כמו שתכננתי/רציתי, או בגלל שמישהו שאל עט שלי ואף פעם לא החזיר.
אני מרגיש זעם ברמות מטורפות. אני יכול לזרוק כיסאות, שולחנות, אבנים, סכינים, כל דבר שבא ליד. העיקר שאפשר להרים ולזרוק את זה. לפעמים אני חושב גם על לזרוק את הדברים האלה על אנשים ספציפיים (אלא אם זה משהו חד. אני יודע שגם דבר כמו אבן או שולחן יכולים לפגוע קשות וגם להרוג אבל עדיין). אני כמעט אף-פעם לא נשבר ונכנע לזעם. למדתי לשלוט בו מזמן עוד כשהוא היה הרבה יותר חלש. אה אני כן נשבר אז או שאני אהיה קצת עצבני (כלפי חוץ) או אבעט כיסא בעדינות (יחסית) כלפי מקום ככה שלא יפגע בשום דבר. או שאזרוק משהו קטן שלא יכול לפגוע כמו הארנק שלי כלפי הקיר, אבל רק אם אני לבד.


לפעמים אני עצוב, ולפעמים - שמח.
לפעמים אני זוכר, ולפעמים - שוכח.
לפעמים אני שבע, לפעמים - רעב,
לפעמים אני כועס, ולפעמים - אוהב.
אבל אני תמיד נשאר אני
רק חבל שאני לא רוצה להיות אני,
אלא מישהו נורמלי

במשך הרבה זמן חשבתי שיש לי מן סוג של דיכאון, אבל עכשיו אני כבר לא בטוח. למישהו יש עצה או רעיון מה לעשות או מה יש לי?