מרגיש ריקני ומבולבל, לא יודע מה המקום שלי, מישהו מבין אותי?

היי. אני לא ילד שכאלה שמכירים אותי (מבחוץ לפחות) אפילו יסיקו לרגע שבאתי לבקש עזרה. אני מתמודד עם ריקנות מאז גיל 9. כאילו, זה לא שהייתי אובדני כל הזמן, וזה לא שאני לא נהנה מהחיים, פשוט אני ממש מבולבל. אני לא יודע מה המקום שלי פה, אני לא יודע מה אני רוצה לעשות עם עצמי, יש לי פשוט כל כך הרבה סימני שאלה ומחשבות שליליות בראש, כל כך הרבה שאני אפילו לא מצליח להעלות את כולם עכשיו כשאני מנסה לפרוק את כל השיט הזה.
אם אני אספר לכם על החיים שלי, כנראה שתגידו שאני סתם בכיין, או חסר תודה ולא יודע להוקיר תודה. כי על הנייר, הכל נראה בסדר.
יש לי משפחה קטנה ונחמדה, חוץ מאבא שדי היה מתעלל בי מילולית אחרי תסכולים של אירוע מוחי. יש לי אמא מדהימה ומאוד תומכת, אחות שכנראה לא סובלת אותי אבל בכל זאת דואגת לי כי היא חייבת והיא מאוד אחראית, שני חתולים שאני מאוד אוהב, וכלבה שדי אחראית על האינטילגנציה הרגשית שלי ומלווה אותי מגיל 3.
אני מתאמן, די מבין בפיתוח גוף, וזה לא שחסרים לי חברים.
פשוט, הקטע הוא, שאני מרגיש שאני לא מצליח למצות את החיים שלי כמו שהייתי רוצה.
אני לא יודע להסביר את התחושה הזו. כל יום מרגיש לי מבוזבז. קשה לי לקום בבוקר, לפעמים אני לא רוצה לקום בכלל. אני שם שעון מעורר ל8 מבטיח לעצמי שאלך להתאמן הולך לישון מלא במוטיבציה קם וצריך לגרד את עצמי מהמיטה אחרי שקמתי ב11 בכלל.
מישהו מהצד יגיד שאני בסדר, אבל מבחינתי זה ממוצע, ואני רוצה לשאוף ליותר, אני פשוט לא מצליח.
אני מנסה להוקיר תודה על מה שיש לי, מנסה להתאמן חזק, מנסה למצוא משמעות ועוד תחביבים, אבל פשוט לא מצליח.
זה כאילו יש קיר - שמכיל בתוכו, עצלנות, דכאון, ריקנות, ותחושת "אנטי" ו"אל תעשה את זה" - והקיר הזה כל פעם מעיף אותי 4 צעדים אחורה ומתנגש בי כשאני לוקח צד קדימה.
אני מתמודד עם התחושה הזו שאני בקושי מצליח להסביר כבר שנה, כשהתקפי דכאון וימים שאין לי תיאבון (או שאני אוכל יותר מדי כדי לשתק את הבעיות שלי) הולכים וחוזרים אחת לחודש חודשיים בערך, כשלפעמים יש לי מחשבות אובדניות.
אני לא יודע למה אני מרגיש כל כך ריק, וכל כך בודד. יש לי יותר מהרוב.יש לי הזדמנות להשיג יותר מהרוב. אני באמת לא יודע.
מישהו שמבין אותי אולי..?