סובלת מהתפרצויות הכעס של הבן זוג, איך לא לקחת ללב ולהרגיע אותו כשהוא עצבני?

היי לכולם,
נכון לעכשיו אני עם החבר הראשון שלי אי פעם שבעה חודשים. האמת, אני לא חושבת שיש יותר טוב ממנו. אני לא חושבת שאני יכולה לאהוב מישהו יותר אי פעם, אני גם לא מעוניינת לנסות, כי אני יודעת שהאהבה שלי אליו ושלו אליי זה דבר נדיר שיש פעם בחיים.
אבל יש דבר אחד שפוגע בי.
חבר שלי עבר דברים מסובכים עם המשפחה שלו במהלך השנים. אבא שלו לא היה בדיוק אבא, כך שיוצא שהוא קיבל את תפקיד האב במשפחה.
הוא דואג לכולם, תמיד עושה קניות ותמיד עוזר לאמא שלו לפני הכל. זה כולל עוד המון דברים, ואני חושבת שכבר אפשר להבין כמה הוא טוב לב.
הוא בחיים לא הרים עליי יד, אפילו לא קרוב.
ואני יודעת שהוא גם בחיים לא יעשה את זה, או אפילו יחשוב על זה, הוא לא מסוגל לפגוע בזבוב.
אבל לפעמים, כשאני עושה משהו לא לטעמו, הוא כל כך כועס שלא משנה מה אני אגיד הוא עדיין יכעס ויהיה בשלו. הוא מסוגל להגיד לי דברים מעליבים.
הוא בחיים לא יקלל אותי, אבל כן ירד לרמות אישיות ויעליב אותי, לפעמים גם יגרום לי לבכות.
לפעמים כשהוא שם לב שהוא מגזים, הוא חושב שאני עומדת להיפרד ממנו, שהוא פשוט מנסה להקדים תרופה למכה ולהיפרד ממני הוא. כשהוא מבין שאני לא מתכוונת להתחנן אליו שישאר איתי, אני רואה כמה הוא מפחד שבאמת אלך. הוא כמובן לא מסוגל להסתכל לי בעיניים מיד אחרי זה ואומר לי שהוא לא התכוון לכלום, שכשהוא עצבני הוא פשוט רואה אדום ולא מסוגל להפסיק. אם אני מספרת לו שבכיתי תוך כדי שרבנו בהודעות, אני מסוגל לבכות רק כי גרם לי לבכות.
משיחה קצרה עם אחיו התאום, הבנתי שהגירושים המכוערים של ההורים שלו השפיעו עליו יותר מכל האחים, ושהוא היה בטיפול פסיכולוגי כשהיה קטן יותר בגלל ההתפרצויות האלה בדיוק.
כדי להבהיר את העניינים קצת יותר. פרידה היא לא אופציה, אני והוא זה רק ביחד.
חבר שלי לא בחור אלים, אין לו עצם אחת אלימה בגוף, אבל המילים שלו לא בדיוק נבחרות בקפידה כשהוא עצבני.
מה שאני בעצם שואלת זה, איך אני יכולה להרגיע אותו עוד לפניי שהוא בשיא העצבים שלו? איך להתמודד עם זה אחרי זה מבלי לקחת ללב ולזכור את המילים הללו עוד חודשים אחרי? אני לא מסוגלת לעזוב אותו כדי ללמד אותו לקח כמו שהציעו לי רבים. אני רק רוצה לעזור לו לשלוט בכעסים שלו. לא רק כלפיי, אלא בכללי.
תודה לעוזרים, סליחה על החפירונת ;)