רע לי בצבא, אני מרגישה לא מתאימה

אני 4 חודשים בצבא ולא טוב לי ,
אני מרגישה לא מחוברת לצבא בכלל.
אני מרגישה ילדה בת 9 שנכנסה לצבא.
אין לי ראש לזה, התפקיד שלי משעמם (רכזת כוח אדם) ואני ממש משתעממת בו.
אני שעה מהבסיס שעה נסיעה.
המפקדת שלי בסדר אבל היא תמיד אומרת לי להגיע ב7 וחצי למשרד (ואני לא עושה שם כלום היא לא מתייחסת אליי בכלל בקושי)
ואני צריכה גם בימי ראשון לקום ב5 וחצי בבוקר!!!!!! שאני לא מסוגלת! מבחינה בריאותית ואמרתי לה , ולא אכפת לה.
רע לי בצבא, יש לי חרדות בלילה אני עושה חמשושים וישנה שם...ותמיד יש לי חרדות אני מתגעגעת לבית , לילדות , לזה שהיו עושים הכל בשבילי ועכשיו לא.
אני ילדה שצריכה מאוד עזרה.
הייתי בכיתה של חינוך - מיוחד ולא הייתי אמורה להתגייס.
והמורה רצתה ונלחמה.
קשה לי הכל. אני מרגישה בתחפושת עם המדים האלה , אני מרגישה שהתנתקתי מהעולם שלי .. אני נורא אוהבת "דיסני" וחיה באגדות נורא..הייתי רוצה לחיות בעולם אחר, במקום אחר..לברוח כמו ציפור..לעולם אחר בלי מחוייבות ! בלי בגרות! ולא להיות בצבא .
אני לא מצליחה להתבגר, זה האופי שלי!!! אני חולת "דיסני" וסרטים מצויירים , אני חייה בתוכם.
בגלל זה לא היה לי אף פעם חבר כי אני ילדותית..ומאמינה "בנסיך על הסוס הלבן".
הלידה שלי לא הייתה טובה , נולדתי פגית במשקל נורא נורא קטן.. (לא חשבו שאני ישרוד) ועשו הכל כדי להציל אותי התחלתי ללכת רק בגיל שנתיים ולדבר גם מאוחר.
עשיתי איבחונים והתוצאות הראו שיש לי בעיה של קשב ריכוז, בגלל זה אין לי בגרות ואני גם גרועה במתמטיקה בחישוב בסיסי (16+8 ) לא מצליחה אפילו לחשב בראש לוקח לי מלא זמן !!!!! כי יש לי דיסקלקוליה.
זה קצת רקע על עצמי .

ועכשיו בנוגע לצבא -

נורא קשה לי באמת , הלכתי לקבסית והיא לא רוצה לשחרר אותי היא אמרה שאם אני לא משוגעת אז לא.
אני לא משוגעת , אבל אני מרגישה שאני מתחילה להשתגע.
משו שם האווירה.
כולם עם מדים..דרגות..מדברים סלנגים כאלו..
זה לא מתאים לי ,
מתאים לי שירות-לאומי להתנדב בגן כי אני גם ילדותית..
אני לא רואה את עצמי שנתיים בצבא.
אני רק מגיעה לבסיס לכניסה אני חוטפת דיכאון!
יישר.
אני לא שייכת לצבא...אני לא מתאימה..אני ילדה ולא יכולה להתבגר..לא יכולה לעזוב תעולם שבניתי לעצמי כי זה חלק ממני.
זה אופי ..
זה כמו שיורידו לי יד .
אני תמיד קוראת שירים וכתבות על כל מיני אנשים שהם כמוני,
וזה עשה לי חשק יותר לא להתבגר.
אני לא רואה ת'חיים שלי בלי ההורים .
אימא שלי לא רוצה שאני יהיה בבית.
או יעשה יומיות.
היא רוצה שאני ישתנה יתבגר.
אני לא מצליחה.
ולא רוצה.
כי טוב לי ככה..
אני מפחדת מהכל..
אני מרגישה לא שייכת .. שונה..אני לא מתנהגת כמו מישהי בת 19, אלא כמישהי בת 6 !
לגמרי.
לוקחת דברים קשה...
אני אפילו לא יודעת איך להגיע לבד לבית..בעיר שליי.
לא יודעת לבשל ניסיתי ללמוד לבשל ושרפתי כמעט תבית.
ואחרי כל מה שסיפרתי לכם עכשיו ...
אתם חושבים שצבא מתאים לי ??
ולשנות אותי ? הוא לא משנה.
כי אני בצבא 4 חודש!!!!!! והוא לא שינה אותי רק דירדר וגרם לי לצאת מדעתי..מבחינה בריאותית גם , בחדר אוכל אני לא אוכלת תאוכל שם..
אני רק מגיעה לשם אני מתכנסת בתוך עצמי ושותקת.
לא מדברת עם אנשים.
לא מגיבה.
(כמו אוטיסט) מתביישת.
ולפעמים יש לי בעיה מוזרה שאם נגיד מישהו אומר לי "אחח..כואבת לי הבטן.." אני צוחקת כזה.
לא יודעת למה.
אפילו.
אני לא חיה בעולם מציאותי, אני לא מעשנת לא שותה..
התנשקתי רק פעם אחת בחיים שלי.
ויש לי ידיד שם שרוצה אותי ואני לא יודעת מה לעשות.
אני כן רוצה חבר ולא רוצה חבר..מצב אחד רוצה כי באלי להתנשק ומצד שני מפחדת שאני ייבכה וייתחרט כי קרו מקרים כאלה.
לא בא לי לחזור לבסיס אני לא מסוגלת..!
אפחד לא מבין אותי בעולם הזה.
אני מדברת עם אימא שלי ואחותי כל היום מתקשרת אליהם 5 פעמים באותו היום!!!!!!!!!
ובוכה להן!!!!!!!!
והן לא עוזרות לי בכלל!!!!!!!!!!
וכשהגעתי לעיר שלי עצרו התחנה מרכזית ולא זכרתי איך להגיע לבית כי הבית שלי ממש ממש רחוקקקק ומסובךך נורא להגיע אליו (אפילו נהגים מסתבכים)
ואימא שלי התעצבנה וצעקה עלי בטלפון "יא סתומהההההה איזה ילדה מטומטמת את."
וממש התעצבנתי רציתי לרוץ לכביש ו...להידרס פשוט.
למות.
לברוחח מהכל!!!!! לברוח מהצבא הזה,לברוח מהמציאות הזו שאני בת 19 ולבד וגרה רק אם אימא שהמשפחה שלי לא מאוחדת.
שאני מוזרה שסגורה, שאני חיה באגדות .
וכל הזמן שאני בצבא אני מדמיינת את עצמי יושבת לבד בים..ושאלוקים או מישהו יורד אליי הא ופותר לי את הבעיות,את הדיכאון,ואת העצב.
כל הזמן אני פסימית...וחושבת על דברים רעים.

אולי באמת השתגעתי ??
אולי אני אצא על נפשי מהצבא וזהו..??? =