סיפור חיי ואיך אני ממשיך מפה? (ארוך)

הסיפור שלי מתחיל כילד שמגיל קטן היה לי הרבה בעיות בריאותיות והמרכזית ביניהם הייתה אסטמה כל פעם כילד בן שנה-שנתיים יוצא ונכנס לבית חולים כל פעם מחדש בגלל התקפים.
במהלך ההפעמים שהייתי בבית חולים אבא שלי התחיל לבגוד באמא שלי ואפילו ניסה להשאיר אותנו ללא כלום ומשם בעצם היינו לבד לגמרי משום שהמשפחה שלנו כבר עלתה לארץ כמה שנים לפני.
אחרי הפעם האחרונה שהיינו בבית חולים ואת אבא שלי לא ראיתי חצי שנה כבר בערך אמא שלי החליטה שניסע לחופש קצת להרגע אצל חברה שלה בפינלנד.
כמו שאתם יכולים לנחש גם שם עוד פעם התקף אסטמה ועוד הפעם בית חולים ועוד הפעם כל הסרט הזה מחדש.
לקראת גיל 4 החלטנו לעלות ארצה להצטרף לשאר המשפחה וההסתגלות איך להגיד לא הייתה הכי קלה.
גרנו שנה בארץ בעוני מוחלט כאורחים עד כשנה אחרי שקיבלנו אזרחות. בבית ספר היה קשה כי הייתי הילד הרוסי היחידי בכיתה וזה היה תקופה שכולם היו בקללים ומכים אותי בגלל היותי רוסי וזה נמשך 6 שנים וכל ה6 שנים האלה לא אמרתי מילה פשוט שתקתי.
בחטיבה זה התחיל יותר סבבה אנשים חדשים וסביבה שונה אבל כל זה השתנה במהרה בגלל שהאנשים שהיו איתי ביסודי פשוט באו וסיפרו כל מה שהם עשו לי במשך השנים וחזרתי לנקודת ההתחלה שזה שק האיגרוף של כולם, הלמלם שכולם מקללים, יורדים עליו וצוחקים עליו בכל הזדמנות.
זה הגיע למצב כזה רע שלא הייתי הולך לבית ספר ומבריז בכל הזדמנות, לא הייתי מתקשר עם אף אחד וזה הוביל לדכאון קשה ושנאה עצמית, השמנה וירידה משמעותית בציונים.
התעודה שלי הייתה אולי עם ציון אחד של 80 וכל השאר 60 ולבסוף סיימתי 12 שנות לימוד ללא תעודת בגרות.
בגיל 18, חצי שנה לפני הגיוס התעוררתי על עצמי אז הייתי במשקל של 97 קילו, ביום הגיוס הייתי כבר במשקל של 74 קילו.
אפשר להגיד שבגיל 18 נולדתי, הצבא פתח אותי לאנשים חדשים וכן התחלתי לדבר עם אנשים ואפילו לדבר עם בחורות משהו שלא חשבתי שיקרה אי פעם.
עכשיו אני בן 21 בקבע כבר כמה חודשים אחרי הרבה עבודה על עצמי ב3 שנים האחרונות אבל בזמן האחרון אני כל פעם שאני מגיע הביתה אם זה סופ"ש או אמצע שבוע אני מתחיל להתבאס כי אני חוזר לבית ואני לבד אין לי עם אף אחד לשבת לבירה, אין לי אף אחת לאהוב או לחלוק איתה חוויות אני פשוט בודד ואין לי מושג איך לצאת מזה.


שאלות שאנשים עלולים לשאול ואני כבר יענה מראש:
איפה הייתה אמא שלך והמשפחה שזה קרה - אמא שלי תמיד הייתה בעבודה וגם אם היא הייתה בבית הייתי ילד מאוד מופנם והייתי תמיד שומר לעצמי.
הדברים היחידים הטובים שיצאו לי מזה שאני מרגיש עצמאי מגיל קטן כל פעם להתעורר לבד, להתארגן לבד, להכין אוכל לבד והכל לעשות באופן עצמאי.

איך אתה עם אנשים כיום - אני מסתדר עם אנשים ואני יודע איך לגרום להם לצחוק ויודע איך לייצר שיחה אבל חברים אמיתים או חברה זה לא משהו שקיים אצלי כרגע לצערי.