למה אני לחוץ, חרד ומפוחד?

היי חברים,

המצב הוא כזה- התאשפזתי לפני כמה שנים במחלקה פסיכיאטרית עקב מצב נפשי מורכב - פוסט טראומה, הפרעת אישיות גבולית, מאניה דפרסיה וזה פשוט לא נגמר שם.

לא סיימתי בית ספר, אין לי בגרות ואין לי 12 שנות לימוד.
על צבא אין בכלל על מה לדבר- הלכתי לצו הראשון ושוחררתי מיידית עקב אי התאמה למסגרת+רקע רפואי.

נוסף על כך, לא ויתרתי- ניסיתי ללכת לשירות לאומי ושם חוויתי כישלון נוסף. עוד מסגרת שלא עמדתי בה, שוב נפילה.

מאז חיפשתי את עצמי פה ושם, והיום אני במצב שאני לא מוכן לוותר על האושר של החיים האלה, מה שפעם לא הייתי מסוגל להתמודד איתו.

תבעתי את ביטוח לאומי, לא הייתה לי ברירה. אני מקבל קצבה חלקית, ויש לי מספיק אחוזי נכות על מנת להתחיל תהליך של שיקום מקצועי שכולל השלמת הכנסה, שבסופו גם לימודים אקדמאיים- כל זאת במימון מלא של הביטוח הלאומי.

אני מרגיש שקיבלתי מתנה ושזה לא מובן מאליו, אני מרגיש שיש לי מזל ענק להשלים בגרויות וללמוד באוניברסיטה ללא לפחד מהמצב הכלכלי. ההורים לא יכולים לתת לי כלום, אני מממן הכל דרך הקצבה ואני רוצה להגיע למצב שאהיה עצמאי ולא לנטל על הוריי.


למרות השלמת הבגרויות- בחינם, והלימודים האקדמאיים- בחינם-
אני בחרדות נוראיות.

אני פוחד שלא אצליח לעמוד בזה, אני פוחד מכישלון נוסף. אני פוחד שלא אצליח ושאכשל.

לא מזמן עשיתי אבחון מקצועי שיקומי דרך הביטוח הלאומי, שם הומלץ על השלמת בגרויות ומשם לחזור לשיחת ייעוץ נוספת- שתסגור לי את הפינה הזו של איזה מקצועות מתאימים לי.


יש לכם איזשהו הסבר למה אני כל כך לחוץ וחרד כל הזמן? הרי אני לא מוציא שקל מכיסי הפרטי, יש לי תמיכה מוחלטת של המדינה, כולם לצידי, ההורים תומכים בתהליך ומאוד מנסים לעודד ומבינים למצבי, מאמינים ואומרים לי שאצליח, אז למה? למה אני כל כך פוחד?

התחלתי טיפול פסיכולוגי- הולך לא רע. תודה לאל. אבל אני לא מצליח להוריד את מפלס הלחצים והחרדות, אני כל הזמן מדמיין לעצמי את המצבים הכי קיצוניים ורעים שיכולים להיות, אני מדמיין שלא אגיע לדירה משלי לעולם, אני מדמיין שאגיע לרחוב ושלא יהיו לי ילדים. אלוהים, כמה שאני רוצה שיהיה לי ילד.

אני פוחד בלי סוף. כל היום יש לי בראש מחשבות על כסף ועל כמה שאני רוצה להרגיש עצמאי ובזכות עצמי- וסוף סוף אני מקבל הזדמנות כזאת גדולה ועצומה, תחשבו כמה כסף ודאגות כלכליות זה חוסך ממני! ובכל זאת, אני פוחד ולחוץ על המצב הכלכלי כמו כל אדם נורמטיבי, כאילו שאני עומד לשלם בעצמי על הבגרויות והתואר- כשבעצם זה המקרה ההפוך לחלוטין!

יש לי כל כך כל כך הרבה, ובכל זאת- אני מרגיש שאין לי כלום.
יש לי הורים תומכים ומדהימים, שלמרות שהם לא יכולים לתת לי כספים- הם נותנים לי תמכה נפשית מאוד גדולה. אם לא הם אני לא יודע איפה הייתי היום.
יש לי זוגיות מדהימה כבר המון זמן.
יש לי תמיכה של הביטוח לאומי להשלמת בגרויות ולימודים מלאים לתואר.

אז למה? למה אני לחוץ, חרד ומפוחד?
למה זה מגיע למצב כזה שאני כל הזמן תוהה מה יהיה איתי, במה אעבוד, איך אגיע לדירה ואיך אצליח להגיע למצב שאני אבא בעצמי?