החיים האלה לא קלים, במיוחד כשמגיעים מבית קשה כזה...

היי
אני לא יודעת מאיפה להתחיל, החיים כאלה מסובכים
עברתי הרבה טראומות ודברים קשים בחיים שלי,
לא היה לי טוב לא בבית וגם לא בבית ספר
לא היו לי חברות, לא היה לי אף אחד..
בבית היה כאוס, אני בת יחידה להורים מבוגרים, הם לא אהבו אחד את השני
סיפרו לי שחיתנו אותם בכפייה, הם נשארו ביחד בלית ברירה, אבא שלי נהיה חולה והם לא יכלו לעזוב אחד את השני, זה כנראה היה נוח להם ככה, הביאו כסף הבייתה והעמידו פנים שהם משפחה, זה היה נורא בשבילי, הרגשתי לבד בבית גם כשיו איתי אנשים, לא הצלחתי ליצור קשרים, לא הצלחתי בלימודים, דבר מביא לדבר אחר..
היום אני מבינה הרבה דברים שלא הבנתי פעם
אבל אני באמת לא מבינה איך אנשים לא ראו שאני במשבר כל הזמן
המורים בבית ספר, החברות של אימא שלי, המשפחה המורחבת
ראו מול העינים שלהם ילדה שבורה, הם לא הבינו שמשו לא בסדר בבית?
זה רק הרקע
הבעיה האמיתית היא כזאת:
אני כבר ילדה גדולה נכון?
אני יכולה ללכת לטיפול, להשכיר דירה עם חברות, לעשות מה שבא לי.
זה מה שכולם אומרים לי
אבל אני פוחדת
המשפחה שלי חרדית
והזהירו אותי שאסור לי לעזוב את הבית לפני שאני מתחתנת
כי אז אני מופרקת
כן נכון זאת הגזמה........
אבל זה צעד גדול, ומפחיד, ויכול להיות שאני יהיה לבד,או שאני יכנס לחרדה
האמת, כל החיים הכתיבו לי מה לעשות במה לבחור ולהאמין
ואני לא יודעת כבר במה אני מאמינה וחושבת. אני באמת לא יודעת
מצד שני
אולי אני כן יחפש מישהו להתחתן איתו?
מצד שלישי אני לא רוצה להתחתן בשביל לעזוב את הבית
אני יהיה כמו ההורים שלי, נכון? זה מפחיד
אני גם לא מאמינה במושג הזה "נישואים" אני לא מאמינה ב"אהבה" זה רגש שחולף
לפעמים אני חושבת שאולי אני לא צריכה משפחה
אולי כדאי לי לחיות רחוק רחוק מכולם,
אני חושבת בזמן האחרון על זה שלהיות הורה זה דבר כל כך הרסני
אבא שלי נפטר מסרטן לפני כמה שנים.. הוא סבל, אימא שלי התעללה בו נפשית
אבא שלו היה חולה נפש ואימא שלו הייתה בקומה כשהיה ילד, ומתה מאוחר יותר
אני בטוחה שהוא הרגיש בודד כמוני, אני מרגישה דומה לו, פוחדת לגמור כמוהו
אני בטוחה שגם אימא שלי מרגישה בודדה, אני משתדלת להיות רחוקה ממנה
היא מפחידה אותי בשטלתנות שלה.
כאילו היא לא מבינה כמה ההתנהגות שלה הרסנית
אני פוחדת פוחדת פוחדת
החיים האלה לא קלים, במיוחד כשמגיעים מבית קשה כזה