האם הם בעצם רומזים לי להתאבד?

שלום רב,

לאחרונה עולות בי מחשבות האם לממש את מזימתי משכבר.

אני במצב רפואי מסריח; הרופאים החארות מנסים בכל כוחם למכור לי
פתרונות חרטא, כלומר לקחת גוש קקי מריח למרחוק, לעטוף אותו בנייר כסף,
להזליף בושם יקר, והופ! we have a winner!

אבל חרא נשאר חרא. אני לעולם לא אכנע לסחטנות שלהם.

הם רוצים שאני אבצע 1001 בדיקות חודרניות יותר ופחות; לצערם של המטומטמים,
גם אני יודע לקרוא : לפי אתר משרד הבריאות וסל הבריאות של ינואר 2019,
אין בהן כל צורך.

אבל גיליתי בדרך הקשה, שהכסת"ח יותר חשוב להם מהפציינט; שהם מתבשמים
מעצם המראה שלהם עצמם בחלוקים הלבנים; שיותר חשוב להם סליחה על הביטוי
להשלים פעילות נמרצת ביד ימין מאשר טובת הפציינט. אולי גם שיקולים כלכליים
מעורבים פה, אין לי מושג.

שורה תחתונה, היות ויש כאן פער ידע, אני תלוי במה שהם מנסים להאכיל אותי
בכפית. גם כשכבר גיליתי את שמות התרופות המיועדות לי ואשר ייתכן כי תעזורנה
לי, הם מסרבים לתת לי מידע עליהן ואילו מהן עשויות להתאים, כיוון שהם אומרים,
תבוא לפגישה מסודרת. אנחנו לא נותנים אינפורמציה במייל. אה, רגע, אתה גם
צריך לקבוע תורים לכל מיני בדיקות, ואח"כ להתקדם לבדיקות נוספות, ואז נראה.

אמרתי להם, אני נכה, אני לא יכול לרוץ על כל העיר בשביל הפגישות המזויינות
שלכם, למה אתם לא יכולים להעביר לי ת'מידע במייל?
אז הם אמרו, טוב, תבוא לפגישה.
ואני מוצא את עצמי פשוט מאבד את זה, וצורח על המזכירה המזויינת, כוסאמשלך,
אני נכה מסריח, אני לא יכול לזוזז, למה לא תגלי קצת התחשבות? למה אתם
מערימים קשיים? אז הם אומרים, טוב, תבוא לפגישה. אם הייתי יכול לזוז, הייתי
נוסע לשם ומוריד להם פטיש בראש. איזה מזדיינים.

שאלתי רופא פרטי; עלה סכום נאה מאוד של כסף; גם הוא נפל חזק בכסת"ח.
שאלתי בחברת הביטוח, אולי אשיג עצמאית; אמרו תביא מכתב איזה תרופה צריך,
אבל כשביקשתי אמרו, טוב, תבוא לפגישה.
אולי אני אבוא לפגישה עם רימון יד.

אני לחלוטין לא מבין למה צריך את כל זה.
וכבר כמה חודשים טובים זה ככה, אבל למה שמישהו ישים Z?
תסבול, בעיה שלך.

אבל גס ווט?
לא בא לי יותר.
כל יום אני שואל את עצמי עד כמה אני יכול למתוח את החבל.
כל יום אני לא בטוח בתשובה.
ונראה לי שאצטרך להתאשפז שוב, כי ההרגשה הכללית מחורבנת גם היא.
ובאמת שלא בא לי יותר בתי חולים. ביליתי שם מספיק זמן איכות. אולי אני פשוט
אפסיק לאכול, ואגיד להם מפורשות, אני כאן כדי למות, חארות מזדיינים, ואין שום
דבר שאתם יכולים לעשות. הגופה שלי תהיה אות וסימן לכמה אתם בני זונות.
הרי אין אופציה להזנה בכפייה, נכון?
הם גם לא יכולים לדחוף אותי למחלקה סגורה ולזרוק את המפתח, ככל הידוע לי.
בקיצור אני אדעך מול עיניהם; אם אשבר, אני תמיד יכול לקפוץ מהחלון - בד"כ זה
קומה גבוהה.
ואם גם זה לא, נלך לכביש להידרס.
אני לעולם אהיה יותר עקשן מהם.

בקיצור, אם למישהו/י יש עצה איך לההכריח את בני עוולה האלה
לתת לי תרופה, כולי אוזן. אם לאו, זה לחלוטין בסדר גמור; אני מבין רמזים.
אם הגיעה שעתי, אז הגיעה. לא צריך להיות פתאט ולהיאחז בקרנות המזבח.
הכל בסדר.