אימהית מדי - איך אני יכולה לעצור את זה או לפחות להוריד בכמה רמות?

היוש!
אז מאז שהייתי בת 16 בערך כבר רציתי להיות אמא או לטפל במישהי, כמובן שזה לא הגיוני ואני עדיין צעירה, אבל שמתי לב שההתנהגות שלי היא התנהגות אימהית מאוד(ברמות מאוד גבוהות) כאילו החברים שלי הם הילדים שלי, למרות שאני יודעת שהם לא מעריכים את זה,
אני פקידה במחלקה שלמה של בנים(למעט שתי בנות שהגיעו לפני כמה חודשים)
הבנים האלה הם..לא הכי חכמים בלשון המעטה(למרות שאני חושבת שהם מדהימים ואני מנסה להעלות להם את המוטיבציה כדי שיתלהבו יותר וילמדו עוד)
אני דואגת שכל אחד מהם יאכל וישתה, אני שואלת אותם ואם התשובה היא לא אז אני תמיד מחזיקה איזשהו נשנוש בתיק, גם אם זה הארוחת צהריים שלי כי אני לא הולכת לחדר אוכל, אני נלחמת בשבילם מול המפקד שלי, דואגת שיש להם הכל בזמן שמירה, שלא חסר להם כלום בכללי, מנסה להרחיב את הידע שלהם, מביאה להם עוגות ועוגיות ולאחרונה אפילו כדורגל שאבא שלי קיבל מהעבודה פלוס להחזיק ערכת עזרה ראשונה בתיק למקרה שהם יפצעו,
אני מכינה להם עוגות ועוגיות, מתקשרת לחלקם שלא מצליחים להתעורר בבוקר ודואגת שיגיעו גם למסדר בוקר ושיהיו מודעים ללוז שלהם,
אני דואגת גם למפקדים, כמובן פחות בגלל הבדל הגילאים ויחסי פקוד-פקודה למרות שאני דואגת שגם המפקד שלי יאכל משהו וישתה או שיהיה מודע למה שקורה וללוז שקיים או להודעות שמעבירים לו דרכי כי הוא אף פעם לא עונה,
ההתנהגות הזו לא מוגבלת רק לחברי המחלקה אלא גם לאנשים מסביבי שאני בודקת כל יום עם האנשים ששומרים שיש להם הכל, או כאלה שמבקשים ממני עזרה,
אבל ההורים שלי והמון אנשים מסביבי אומרים שאני פרייארית או שיש לי התנהגות תינוקית ואומרים לי להפסיק לרדוף אחריהם ולהפסיק לטפל בהם למרות שאני פשוט לא מצליחה, אני יודעת שהם לא מעריכים אותי למרות שיש את הרגעים האלה שהם פתאום קופצים להגנתי או כשהם באים בבוקר ושמחים לראות אותי או כשהם מדברים איתי אחרי גימלים ואומרים לי שהם התגעגעו והיו צריכים אותי,
אבל אני באמת מרגישה כאילו אני עושה מעל ומעבר ולא מצליחה לעצור את עצמי ולהקריב את עצמי בשביל האנשים מסביבי,
איך אני יכולה לעצור את זה או לפחות להוריד בכמה רמות? זו התנהגות נורמלית בכלל או שאני סתם חונקת ומציקה?
בכל זאת, חלקם כבר בני 21-22 ואני רצה אחריהם כדי שיתנהגו כמו בני אדם