אין לי חיים מאז שהאקס נפרד ממני, האם לנסות ליצור קשר?

אני זקוקה לעזרה אנושות, ומרגישה שאף אחד מבין אותי.
היה לי חבר כמעט שנתיים. מכיתה י'. העניין הוא שבמקרה שחי, הוא לא היה רק חבר.
מלבד זה שהוא לומד איתי באותה כיתה ובאותה מגמה,
הוא היה בן זוג, חבר, אח, מורה לחיים, נשמה תאומה ומקור האושר בחיי. בקיצור סוג של אל עבורי. היה בו הכל.
טיפוס ביישן ומופנם, שקט ודיי בודד, אבל חנון מחשבים, גאון בלימודים עם לב זהב ואהבה בלתי ניתנת לעצירה.

היינו יחד 6-7 ימים בשבוע. כל הזמן יחד. פיסית ונפשית. שיחות טלפון, אסמסים בלי הרף. בילויים זוגיים, יציאות למוזיאונים, מסעדות, סרטים והצגות. אהבתי אותו כמו שלא אהבתי כל החיים, הרגשתי שהוא הסיבה שלי לקום בבוקר, להצליח להתרכז ולהצליח בבגרויות ולחייך.
אני יכולה להמשיך לכתוב עליו כך עד מחר, אבל צריך לעבור לעניין.
לפני חודש היה מקרה ששבר את גב הגמל.
לא אפרט עליו יותר מידי.
רק אגיד שלחבר שלי, הביישן, השקט והרגוע- ניה התקף זעם.
עלי.
אמרתי לו שנלמד יחד למבחן, וכשהגעתי אליו הביתה ועמדנו להתחיל ללמוד, הרגשתי שאני לא מסוגלת להתרכז ואמרתי לו שנוותר להפעם (יש לי בעיות קשב קשות).
הבן אדם התעצבן, האדים והקציף, לא שלט בעצמו. קרה לי "שקרנית", "בוגדת", נופף עם ידיו כמו משוגע, דחף אותי בגסות, חטף לי את הפחאפון ונעל אותי בחדרו מבלי יכולת לצאת אפילו לשירותים, כדי שאלמד איתו למבחן. רק בערב הצלחתי "להחלץ" אחרי שאימי התערבה.
זה על המקרה, מאוד מאוד בקצרה.
זו היתה תקיפה של ממש. פחד אלוהים. יום אחרי זה הוא היה חולה ולא בא לבית הספר. באתי אליו הביתה ממרום שיגעוני להביא לו מרק חם. לאחר ישיבה אחד מול השניה בשתיקה ארוכה הוא התרפק ובכה עלי כמו ילדה קטנה, התנצל בזעקה של יסורים עצמיים, התחנן על ברכיו שאסלח לו.
וסלחתי, בתנאי שיידע את הוריו וילך לטיפול.
וכך חזרנו להיות יחד.
הורי ששמעו שחזרנו כמעט והתחרפנו. אמרו שאין סובלנות לאלימות ואחרי שיחה ארוכה מאוד איתם, הכריחו אותי להתעלם מרגשותי הרומנטים החולניים אליו ולהפרד ממנו.
וכך עשיתי. נפרדתי ממנו טלפונית ישר אחרי השיחה עם ההורים.
הוא היה המום, בשוק.
ואני בכיתי בלי הפסקה, כי הרגשתי שאני לא הולכת נם הלב והרגש, ושלמרות שהתנהג אחי כמו משוגע ותקף אותי, אני עדיין סמרטוט שאוהב אותו, ורוצה לחזור אליו.
עם חלוף חמישה ימים הרגשתי שאייני יכולה לחיות כך יותר. נפגשנו בפארק בבוקר שבת. הוא היה סערורי. בקושי הסכים לדבר איתי. ישבנו באוטו שלו ולפתע, בלי שום התראה מוקדמת, הוא פשיט פלט במשך 40 דקות רצופות, את כל הדברים הקשים והמזעזעים שהוריו אמרו לו עלי כשנחמו אותו ברגע שנפרדתי ממנו.
מילים קשות, מחרידות ומעליבות ביותר שבחיים לא האמנתי שהוריו שאני מאוד אוהבת, יאמרו.
הייתי בהלם, כמעט התעלפתי מלשמוע את זה.
אבל הוא פשוט זרק עלי את זה.
מפה לשם, למרות זאת, הייתה לי עדיין אהבה נואשת אליו.
ואחרי שהתנצלתי אליו והתוודתי אליו באהבתי, חזרנו.
והלכנו ל"דייט החזרה שלנו" במסעדה באותו הערב.

אבל משם, דברים השתבשו.
התחלתי לעשות בעיות.
לא הייתי מסוגלת להכנס לבית שלו, לא הסכמתי לראות את ההורים שלו ולדבר איתם בכלל, לא הסכמתי להגיע לאירועים משפחתיים של המשפחה שלו.
והוריו גם כן לא דברו איתי.
למרות שהוא אמר לי שכל המילים הקשות שאמרו עלי היו כדי לנחם אותו, לא הצלחתי להאמין לו.
וכך היינו שבועיים, עד שהוא התחרפן.
הוא התכתב איתי בוואטסאפ וניסה להבין מדוע אני לא מגיעה לאירוח משפחתי שלו
המצאתי לו תירוצים אין ספור למה אני לא יכולה להגיע אליו ולאירוחים משפחתיים שלו.
וכשהתוודתי שהכל תירוצים ואמרתי את הסיבה האמיתית, הוא לא גילה הבנה בכלל.
להיפך, הוא נעלב מאוד.
אמר שוב ששיקרתי לו.
אמרתי לו שאני לא מסוגלת לבוא לבית שלמרות שהאירוח נהדר, אני מרגישה בו מושפלת.
אני יודעת מה אמרו עלי, הוריו משפילים מבט, לא מדברים אלי , כאילו עושים לי טובה.
והוא התעצבן ונעלב.
אמר שאני כפויית טובה וחוצפנית, לא מעריכה את האירוח ואני צריכה להגיד תודה. שזו הדרך שבו משפחתו נוהגת ושאנו באים מתרבויות ובתים שונים וצריך לכבד את זה.
אבל לא וויתרתי, הרגשתי שאני לא מסוגלת לבוא אליו למרות זאת.
המשכנו לריב, והכל בהתכתבות בוואטסאפ.
יום אחרי נפגשנו בבית הספר. אנו יושבים אחד ליד השניה, ושמתי לב שהוא מתעלם מצני כאילו אני אוויר. אני לעומתו כבר שמתי את אירועי האתמול מאחור ודיברתי איתו כרגיל. בהפסקה הגדולה, שתי דקות לפני מתכונת במתמטיקה, הוא נפרד ממני. מול כל הכיתה. בצורה הכי משפילה שיש, וגרם לי להגיש במתכונת טופס ריק.

אנשים יקרים, אני כותבת לכם את זה אנשים, אחרי שלושה שבועות מהפרידה ההיא בהפסק הגדולה. ואני שבורה, כאובה, מדוכאת ונואשת ברמות בלתי נתנות לתיאור.
שלושה שבועות לא דיברנו.
שלושה שבועות שמרגישים כמו שלוש שנים.
אפס קשר.
הוא בורח ממני, לא מסתכל עלי. כל הזמן לבד. עושה הכל כדי להמנע מקשר. לפני שבועיים הוא בא לבהס עם 4 שקיות ענקיות בהן יש את כל הדברים שלי שהיו בבית שלו, כולל כל המתנות והברכות שנתתי וכתבתי לו במשך השנתיים האלו.
והביא לי אותם.
הוא לא מוכן לדבר איתי ולהתקרב אלי, מביט בי עם רעל בעיניים. אפילו כשבאתי אליו לפני שבוע לבקש ממנו כדור נגד כאבים (שתמיד יש לו) כי אני לא מרגישה טוב, התעלם ממני כאילו אני מולקולה באוויר. אני מרגישה שהוא שונא ומתעב אותי, שלא אכפת לו ממני. שלא לא מתגעגע אלי, לא אוהב אותי ואין לו אלי שום רגש יותר.
אני לא מפסיקה לבכות 3 שבועות, לחשוב עליו, להתגעגע ולהתאבל . הוא לא מוכן לדבר איתי בכלל. אפילו לא עם חברות שלי, מהפחד שיעשו עליו איזושהיא מניפולציה רגשית.
בכיתה הוא בסדר גמור. צוחק ומחייך למרוץ שאין לו חברים והוא כל הזמן לבד. הוא נראה מאושר, מצטיין ומוציא מאיות בכל המבחנים מאז הפרידה , בעוד שאני רק נכשלת כי לא מסוגלת להתרכז וללמוד.
הוא רק מצליח בחיים, שמח ומאושר בעוד שאני תקועה במיטה בחושך, אחרי שהזנחתי את כל תחביבי והמעגלים החברתיים שלי בגלל הזוגיות הזו.
אני רוצה לדבר איתו, לכתוב לו, לקבל קצת תשובות.
חשוב לי שידע מה אני מרגישה, כמה קשה לי, כמה הוא העליב אותי.
ואולי, למרות שהורי הכי אנטי שבעולם למסות לחזור.
אני חייבת עצה. מה לעשות מכאן? איך לנסות ליצור קשר? להבין מה עובר עליו?

תודה ענקית לכל מי שקרה ויכול לעזור. מעריכה עד אינסוף!
יעל