מיואשת, לחזור לאיזה דירת שותפים במרכז? לעבור לגור לבד? מה נכון לי?

כותבת במטרה לפרוק, לשמוע אולי מילה טובה או עצה מועילה ממישהו חיצוני עם דעה אובייקטיבית..
כמו שכולם בעצם עושים. יצא קצת ארוך אז סורי

מרגישה שהשנה האחרונה (בערך, טיפה פחות) הייתה מאוד קשוחה בשבילי. מרגישה כישלון בהרבה תחומים.. עוד חודשיים בת 25 וזה קצת מרגיש גדול עליי.

בשנה האחרונה התחלתי לימודים, זה הצריך ממני לעבור דירה ובעצם גם עיר למקום מרוחק, סוג של חור ולבד.
ההתמודדות הייתה לא פשוטה, לצערי גם חשפה פרצופים של כמה אנשים.
החברה הכי טובה הפנתה לי גב, תקעה לי סכין בלב ונעלמה.. אחרי שעשיתי בשבילה המון! הייתי המומה שככה "נזרקתי".
בחיי הזוגיות הולך לא משו.. לא מצליחה להכיר אף אחד ומתחילה להיכנס למחשבות של "אני אמות לבד, מי ירצה אותי"
אני נראית בסדר, ממוצעת, יכול להיות יותר גרוע. אני כוסית.. כן.. לא תכננתי את זה, ואני גם לא מתאמנת בשביל זה. אבל הרבה מאוד מחמיאים לי על הגזרה (גם בנות, גם בנים, גם אנשים מבוגרים) אבל לא שומעת יותר מידי את הכינוי "יפה". בסדר זה עדיף מכלום לא? לא יודעת כבר. יש לי חברות שיש להן מחזרים בלי סוף.. ואני מרגישה לבד.. אין לי כוח לטינדר או קיופיד.. כולם שם הזויים ולא חושבת שיתא לי משם משהו. מה גם שאני לפעמים נתקלת בפרצופים מוכרים שם וזה מאוד מביך.

כמו שאמרתי קודם, התחלתי גם לימודים- כנראה נכנסתי לאיזה הלם (אני שוקיסטית) שבועיים אחרי שהתחלנו כבר הייתי במזכירות רציתי לעזוב.
קשה לי התחלות חדשות ופה זה היה על 200 קמ"ש. הרגשתי הכי לבד בעולם ופחדתי. לקח הרבה זמן עד שמצאתי את מקומי ועכשיו אני כבר קצת יותר טוב.
אבל אני תלמידה דיי גרועה.. בקושי לומדת ולא מרוכזת.. לא ככה חשבתי שיראו חיי האקדמים.. חשבתי שאני אלבלב ואיפה אני ואיפה זה.
כל יום הוא סוג של מלחמה פנימית לקום ולעשות עם עצמי משהו, הרבה פעמים מצאתי את עצמי לא מתעוררת ולא קמה מהמיטה..

אין לי משפחה נורמטיבית.. אין לי כל כך משהו.. אין אחים, ההורים לא כאן בארץ.. הם גם גרושים זה סיפור ארוך.. אבל אני סוג של בלי משפחה. זה מאוד קשה.. במדינה הזאת במיוחד שיש כל יומיים איזה חג.
אני לצערי גם לא יודעת להיות משפחתית.. נגיד ואכיר בחור שיש לו משפחה גדולה- זה כל כך ירתיע אותי.. זה סוג של הפחד הכי גדול שלי כנראה כי התרגלתי להיות לבד. זה לא מצב חדש.. אבל כנראה המעבר לדירה רחוקה ומקום חדש מעצים לי את זה.

לפני שהתחלתי ללמוד עבדתי.. מרגישה שהעבודה עשתה לי טוב.. תרפיה
עם הלימודים וגם המעבר לא הצלחתי להמשיך לעבוד.. הלימודים מאוד עמוסים (בין התארים היותר עמוסים) והיה לי קשה לשלב.. אני רוצה לחזור לעבוד רק בשביל שזה ינקה לי את הראש.. ברור גם כסף לא יזיק פה.. אבל הסיבה היותר עיקרית היא לנקות את המוח. ואני לא מצליחה להתאפס !! לעשות את זה כבר.. חודשים שזה אצלי בטו דו ליסט.
לא מתקדם.

נהייתי בזבזנית בטירוף
מילא שאני לא מכניסה
אני גם מוציאה סכומים.. פעם הייתי חושבת פעמיים לפני כל דבר שרכשתי.. הייתי מחושבת הייתה לי מטרה.. עכשיו פשוט קונה מלא בגדים.. יוצאת הרבה עם חברות.. אלכוהול מוניות ..
איך הגעתי לזה ?


באלי שמישהו יבוא, יביא לי כאפה שתעורר אותי.
פעם זאת הייתה אמא שלי שהייתה דמות מאוד דומיננטית וגם קשוחה.. היום.. היא כבר לא עושה עליי רושם.. גם אם נדבר והיא תצעק עליי ותתעצבן.. אני לא אתרגש בכלל. זה קרה פעם אחת, לא התרגשתי.
הייתי בהלם מעצמי שפיתחתי דבר כזה, אדישות כזאת.. הבנתי שהמרחק הפיזי עושה את שלו.

אני מרגישה בדיכאון
אני רוצה ללכת לטיפול
אבל שוב,
לא מצליחה לקום .. להרים את עצמי.

הבנות בלימודים לא מודעות למה שהולך איתי.. חושבות שאני מבריזה כי סתם אין לי כוח.. אף אחד לא יודע עם מה באמת אני מתמודדת וגם לא בא לי לשתף..

לפני שנה הכל היה כל כך שונה.. כל כך טוב..
גרתי במקום שאהבתי, הייתה לי עבודה.. היו לי שותפים כייפים, יצאתי עם מישהו שהיה ממש מקסים.. הרגשתי טוב!
ומרגישה שעכשיו שיניתי פאזה ב180 מעלות ומהטופ הגעתי לשפל.

אני דיי הגיונית ויודעת שזה גם יכול להתהפך בחזרה..
ששום דבר לא קבוע.. שהכל זמני
הלוואי והכל יסתדר..
אני סתם רוצה שכבר יבוא הדבר שירים אותי.. שיביא לי את הכאפה שאני צריכה.

נמאס לי להיות מדוכאת..
אבל זה בערך המצב, המון פחדים וחששות
הלימודים, הזוגיות, העניין הכלכלי..
מרגישה לבד בעולם.. שאין לי אף אחד באמת.
לא יודעת מה אעשה עם עצמי גם אחרי הלימודים.. אמנם זה עוד מוקדם.. אבל מה מחכה לי ?
לחזור לאיזה דירת שותפים במרכז? באמת?
לעבור לחור ולגור שם לבד ?
חברות שלי מסתדרות בזוגות.. אני מפחדת לגמור הרווקה המסכנה שחיה לבד..
אני לא חושבת שאני פחות טובה, פשוט הרבה גברים הם לא משהו.. והטובים כבר תפוסים.

מיואשת קיצר,
מקווה שלא עייפתי ואשמח לאיזה תגובה מעודדת.
אולי מפה תבוא ה"כאפה".