זה מוזר שמציק לי קצת שאחותי ובן הזוג מסתדרים כל כך טוב? מה יש לעשות בנידון?

זה קצת מסובך כי לא מדובר פה בחוסר אמון.
אני סומכת על הבן זוג שלי בעיניים עצומות ואני יודעת שגם אם אני אלך לאנשהו והשאיר אותם לבד לא יקרה כלום, נראלי שזה יותר עיניין של תשומת לב. ברור שאני מקנאה ועדיין, זאת אחותי. אני לא אמורה להרגיש לא בנוח בכל פעם שהם מתחילים לדבר ולצחוק אחד עם השני בזמן שאני עומדת בצד ושותקת.
ניסיתי להתחבר לשיחות שלהם ואיכשהו אני יוצאת מובכת ואפילו מושפלת כי אני לא מבינה את התקשורת ביניהם ואומרת משהו לא מתאים. זה יוצא לפעמים משפיל כי אחותי לא מתעלמת מזה אלא מעירה או מבקרת את מה שאני אומרת, כבר היה עדיף שהיא הייתה מתעלמת. נוסף לכך, אחותי לא יותר חכמה ממני, היא יותר פתוחה, אלו שני דברים שונים ואיכשהו הבן זוג הסיק מסקנה שהיא יותר חכמה ממני כי היא צוחקת מהבדיחות שלו. אני מבינה את הבדיחות שלו, הן פשוט לא הסגנון שלי. זה יותר סגנון של אנשים גיימרים ומימרים, אם מישהו בכלל מבין על מה אני מדברת.
אחותי לא חכמה יותר ולא מבינה יותר וכן, זה פוגע שהבן זוג שלי חושב שהיא יותר חכמה ומבינה ממני. דיברתי איתו על זה וממש קשה לי לדבר איתו ברוגע בנושא כי הוא צוחק מזה וחושב שאני לא סומכת עליו ושאני חושבת שיקרה ביניהם משהו. רבנו המון פעמים בנושא הזה ואני משתדלת להעלים עין אבל זה קשה מאוד. זה מדכא אותי, זה גורם לי להרגיש אי נוחות וזה לא שאני רוצה שינתקו קשר או ישנאו אחד את השני, מן הסתם אם אני רוצה להמשיך את הזוגיות שלי איתו, אני ארצה שהמשפחה שלי תתחבר אליו. פשוט זה היה יכול להיות יותר נחמד אם הוא לא היה משנה את האישיות שלו לידה ומנסה להיות יותר מצחיק מהרגיל רק כי הוא נהנה שיש לו קהל כלשהו כי אני לא צוחקת מרוב הבדיחות שלו וזה לא אומר שאני פחות מבינה, זה פחות הסגנון שלי.
אני לא יודעת מה עוד להגיד באמת כי אני מרגישה שחסרים פרטים ושזה נראה אחרת מאיך שאני רוצה להציג את זה. הזוגיות שלי מדהימה ואני אוהבת אותו ואני יודעת שזה הדדי, פשוט כשהיא בבית שלנו או כשאנחנו יוצאים לבלות לאנשהו, אני מרגישה בצד, מורחקת ולא שייכת. אני גם אוהבת אותה, כמובן, היא חשובה לי מאוד ותמיד הגנתי עליה ודיברנו פתוח ועכשיו כשהיא באה לבקר אותי, זה נראה כאילו היא באה בשבילו ולא בשבילי. אם זה נשמע למישהו שאולי היא מעוניינת, אז זה לא המצב, אני יכולה להבטיח את זה. אני לא יודעת איך להתגבר על הקנאה הזאת ואני דיברתי איתו על זה, כמה פעמים וכל פעם שאנחנו מדברים על זה, כל כך קשה לי לא להתפרץ עליו בכעס כי הוא לוקח את זה בקלות, כאילו אנחנו בוחרים טעם של גלידה. הכוונה היא שהוא לא מתייחס לזה ברצינות.
הייתי מתעלמת בשמחה מהרגש הזה אילו יכולתי. משום מה כשהם לידי, תמיד בזמן הזה מתחשק לי לבכות וללכת למקום אחר, רחוק מהם כמה שיותר ולא לשמוע אותם. אני יודעת שזה יכול להישמע מוגזם, אני נוטה להגזים עם הרגשות שלי.