תמיד מתאכזבת מבן הזוג שלי בימי ההולדת שלי, אני מגזימה?

שלום לכלום, מאוד רוצה ייעוץ מהלב. מבקשת תגובות רק ממי שבאמת רוצה לעזור, לא מרגישה מצב רוח לצחוקים :)

אני בת 23 (עוד חודש וחצי בת 24), ובזוגיות כבר כמעט 6 שנים. לא הכי קל לנהל זוגיות יחסית ארוכה כמו זו, יש הרבה חילוקי דעות, יש שוני באופי שלפעמים מפריע ... יש ריבים קשים. אבל לפחות עד עכשיו - Love always win. בכל מקרה, הבן זוג שלי גדל במשפחה לא הכי "מחבקת" בלשון המעטה. מה שאומר למשל, בימי הולדת, אף אחד לא משתדל יותר מדי (ואפילו אפשר לומר מאכזב). בגדול, בדרך כלל המשפחה שלו מביאה לו איזשהי מתנה, קובעת בילוי לערב, מבטלת את הבילוי (בתירוץ כלשהו) וכאן זה נגמר. במשפחה שלי לעומת זאת זה שונה לגמרי. אנחנו שוברים את הראש כדי לתת את המתנה הכי מקורית, מכינים אוכל, עוגות טעימות, הולכים למקום מעניין - בקיצור, חוויה.

ביום הולדת הראשון שלי (כשאנחנו בזוגיות), החליט הגורל להתאכזר אלי וסבא שלי נפטר. בגלל שחבר שלי לא יודע להגיב אמוציונאלית נכון (תודות לחינוך שקיבל), לא קיבלתי יותר מדי תמיכה ממנו, ולצערי גם אף אחד לא ניסה לעשות אותי טיפה יותר שמחה. אבל נו מילא, רק התחלנו זוגיות לא אבוא בטענות. הבעיה היא שמאז אותו יום הולדת, כל יום הולדת שלי איתו היה גרוע יותר מהקודם.

לקראת הימי הולדת שלו (ובמיוחד כשאני יודעת שהמשפחה שלו לא תעשה כלום), אני עושה שמיניות באוויר כדי למצוא מתנה קלטנית ועושה תוכניות לכל היום כך שלא תהיה לו אפילו הזדמנות לחשוב על זה שהיקרים לו פשוט מתנהלים רגיל כאילו לא קרה שום דבר מיוחד. אבל הימי הולדת שלי תמיד צריכים את הדחיפה שלי כדי שאני לא אתאכזב. אני צריכה לתת לו רמזים למתנה, אני צריכה לספר לו על מקומות מעניינים ללכת אליהם כי לצערי לפי ניסיון העבר לא קיבלתי שום הפתעה ... ואני צריכה להזכיר לו על זה שוב ושוב.

הכול הגיע למצב כזה, שאני לא רוצה אפילו לחגוג את הימי הולדת שלי. אני נכנסת ליותר ויותר באסה כשהתאריך מגיע. ושלא תבינו לא נכון. אני באמת באמת לא מצפה לשום דבר רציני או גדול. כשאני עושה לו מה שאני עושה לו אני עושה את זה מכל הלב. אבל לדעתי בן זוג שלי יכול למצוא אולי מסעדה נחמדה וחדשה שלא היינו בה, או אולי להפתיע אותי לשני כרטיסים להופעה מעניינת, משהו נחמד לגרום לבן אדם להרגיש חשוב. ולא לבוא אלי עם מתנה הביתה, אחרי ריב שהוא לא מבין מה אני רוצה ממנו ואחרי בכי ...

אז לשאלתי, במידה ואני לוקחת בחשבון את החינוך שלו בבית, ובמידה ואני לוקחת בחשבון את העובדה שאנחנו כמעט 6 שנים יחד ובזמן הזה היה אפשר ללמוד מה לעשות או איך (התירוץ שלו בדרך כלל "ככה עושים אצלי בבית זה מה יש"), האם אני מגזימה?

תודה לעונים.