החברה הכי טובה שלי התארסה, כואב לי. למה אני כ"כ רעה?

אני ממש מבקשת לא לשפוט אותי. אני מתחננת.
יש לי חברה ממש ממש טובה, כמו אחות כבר 7 שנים בערך הכרנו במסגרת כלשהי..
אני חושבת שהתחברתי אליה בעיקר כי היא הייתה במצבי, היא הייתה כזה במקום שלי בחיים מבחינת חוסר בזוגיות, שתינו חזרנו בשאלה לפני שהכרנו, ופשוט אהבתי אותה אהבה ללא תנאים.
כל החברות שלנו התחתנו כבר ונשואות עם ילדים, וכזה היינו מתמרמרות ביחד שאנחנו לבד, יוצאות לבלות ביחד, מדברות על הכל. ותמיד אני זאת שהייתי מתעוררת ומפסיקה להתמרמר, מנסה למצוא לנו גברים חמודים, אני הייתי האופטימית.
עמדתי מאחוריה תמיד. גם כשהיא חזרה בתשובה עמדתי מאחוריה, ושהיא עזבה את הדת בפעם השנייה הייתי פה בשבילה, הייתי מעודדת אותה כל הזמן וכל הזמן זמינה וקשובה בשבילה. היא התעניינה בי מדי פעם אבל איכשהו תוך כדי שהייתי מדברת היא הייתה מצליחה להחזיר את השיחה שוב אליה ועליה ועל הבעיות שלה והשמחות שלה.
כן היו רגעים שכשלא היה לה מה להגיד או לספר אז היא התעניינה קצת ואז אמרה לי "וואי אני בדיוק באמצע משהו, אני אחזור אלייך אח"כ"
התעלמתי כי היה לנו כיף ביחד וגם כי אני לא תמיד אוהבת לשתף ולחשוף את החיים שלי, וגם היא הכי הבינה אותי כשסיפרתי רק לה בעולם שאח שלי הוא הומו, שאני לא מעוניינת לעשות תואר, ושעזבתי את הבית שלי בעקבות מריבה עם ההורים.

נשמע שדיברנו המון ועליי אבל האמת שבכלל לא, איך שהייתי מעלה את הנושא היא הייתה מסיטה את זה לצרות שלה וכמה קשה היה לה היום או כמו שכבר אמרתי, מוצאת סיבה לנתק.
דיברתי איתה על זה פעם והיא אמרה שהיא תיקח לתשומת ליבה אבל זה שוב קרה ושוב ביקשתי, ושוב הבטיחה ושוב קרה, אז עזבתי את זה, משהו בשחרור של משפט אחד ממני שחרר אותי ולא הייתי צריכה להמשיך אבל כן הייתי נפגעת כל פעם וזה היה עובר לי אחרי שעה.

אני אצא מגעילה. היא הייתה חולה במחלת סרטן השד שנה לפני שהכרתי אותה,
היא שוקלת קרוב ל105 קילו, היא חסרת ביטחון, חופרת בד"כ, לא קשובה.
שלא תבינו אחרת מגיעה לה אהבה כמו לכל אדם ואפילו אני הצעתי לה את החברים הכי טובים שלי, אבל הדרך שבה היא הכירה אותו פגעה בי, חברה טובה ממש שלי הציעה לה אותו, אותה חברה מכירה אותי כבר המון שנים ואני הכרתי בין 2 החברות, אבל לי היא אף פעם לא הציעה מישהו ופתאום לה היא הציעה.

תגידו שאני קנאית וזה בסדר, אבל איך יכול להיות שאני לא מוצאת את החצי שלי והיא כן? איך יכול להיות שאני הייתי צריכה להיפגע מאהבות למרות שנתתי את כולי, איך אני בכיתי ימים שלמים איך אני נותנת מעצמי את כולי בשביל כל הסביבה שלי, ואף אחד לא מחזיר לי בחזרה?!

פתאום היא התחילה לדבר על זה שאני פוסלת בחורים מהר מדי, כי אמרתי לה שהבחור שיצאתי איתו כבר לדייט רביעי מסנן אותי כבר חודש, שאני מרגישה שהוא רוצה רק דבר אחד.. והיא כעסה עליי ואמרה לי שזאת הבעיה בי.
פתאום היא לא מכילה את המצב, פתאום נהייתי בעיה ממתי שהם יוצאים.

וגם היא כל דקה מתקשרת לעדכן אותי מה קורה ואיך כיף ושאני אהיה שושבינה, ומתייעצת איתי מה להגיד לו ומה לקנות לו ומה לעשות לו והיא פשוט שכחה שיש לה חברה שמחפשת שנים ולא מוצאת. שיכול להיות שקצת קשה לי.
אני בכיף עוזרת ובכיף גם דיברתי איתו שהוא גילה על המחלה שהייתה לה ואני ישבתי איתו והרגעתי אותו שזה עבר ושעברו המון שנים ושהיא בריאה כיום ושזה יכול לקרות לכל אחד.

הוא הציע לה נישואים אתמול והיא רוצה שאפגוש את הבחור במשך השבוע, אני לא יודעת איך למצוא את הכוחות. איך לא להישבר. נמאס לי לשמוע שאני גם אמצא את החצי שלי. אני לא יכולה לנתק את הקשר איתה כי אנחנו בקשר אינטנסיבי ואני ממש לא יכולה לעזוב אותה עכשיו שהיא מתרגשת מההצעה ומהחתונה שבפתח (הם רוצים להתחתן אחרי החגים).

אני פשוט חברה חרא. למה אני כזאת רעה? למה דברים כאלה עוברים לי בלב?