איך להיפרד אחרי שבע שנים?

אני עם בן זוגי הראשון במשך שבע שנים, מתוכם חווינו פרידה אחת בלבד ארוכה(שנה).
אני בחורה שנלחמת על אהבה, אני לא אזרוק הכל לפח בשניה וחצי. אני מאמינה באהבה וחסרות אין סופית.
כשנפרדנו לפני שלוש שנים זה היה כשהוא כבר לא היה שם, התנהג בצורה אגואיסטית וכבר לא היה בן זוג שציפיתי שיהיה. גם לי היו טעויות מן הסתם.
כשהוא חזר שנה אחרי נתתי לו הזדמנות, לא בלב שלם אבל נתתי, לאט לאט חזרה האהבה. הוא בראה שהוא השתנה והעריך את מה שלא היה.
זה הרקע בעיקרון.
עכשיו? אני פוחדת לעזוב, אבל מרגישה שזה לא זה. שאין בינינו כבר כימיה אינטימית, הסקס ירד משמעותית, אבל הכי גרוע זה בלילה כשאני הולכת לישון ומבינה שאני לא יודעת אם אני רואה איתו עתיד, רואה אותו כבעלי ואב לילדי. זו תקופה ארוכה שאני מרגישה את זה. יש תכונות אופי שקשה לי לקבל בו, ובעיקר קשה לי לקבל שכל דבר נעשה בדרך שלו בלבד, ואם זה לא בדרכו אז בכלל לא.
אני לא מרגישה שהוא מתפשר בשבילי.
כשאנחנו חולמים על העתיד אנחנו לא מסכימים על שום דבר, ממקום המגורים, לשמות לילדים ואפילו על צבעים של הבית... וכשאני מביעה את דעתי הוא תוקף שהחיים שלו ממש לא יהיו ככה.. וזה מפחיד. הוא כן אומר שהוא רואה איתי עתיד אבל מנגד לא מתפשר כבר שנים.
העתקתי את עצמי למקום המגורים שלי, ואני יודעת שהוא בחיים לא היה מעתיק את עצמו אלי.
אני פשוט כבר אדישה למריבות וויכוחים איתו, כבר אין תשוקה(בטח בגלל ההרגל) אבל גם לא בא לי אפילו לנסות לפתור את זה. די נלחמתי ודיברתי ככ הרבה וכבר אין לי כוח לנסות שוב לדבר והוא גם לא משתף פעולה במאה אחוז, אלא רק כשנוח לו.
אני מפחדת שגבר אחר לא יכיל אותי ויקבל אותי כמו שאני, יש לי בעיה של בטחון עצמי, ואני מפחדת שמישהו אחר לא יכיל את הסיפור שלי וההורים שלי(לא סיפור פשוט)... אבל לא באלי להישאר בגלל זה. אני בן אדם של אהבה ומערכות יחסים. אני שומעת מחברות על מה שקורה בחוץ ואני באמת מפחדת. ואפילו באיזה שהוא מקום מפחדת שהוא זה שיעזוב אותי ואשאר לבד...
חסרת אונים! מה לעשות?
לוותר? להמשיך להלחם?
יש לו מעלות כמובן, ולי יש גם מגרעות, אבל אני לא יודעת אם אני יכולה לחיות עם מישהו שלא מוכן להתפשר בשבילי ואני כן בשבילו...
אשמח לטיפים. תודה!