מתוסכלת מהרצון להיות בזוגיות מצד אחד, ומהלחץ שכל העניין הזה שם אותי בו מצד שני...

רוב חיי דמיינתי את הזוגיות *האמיתית* הראשונה (ובתקווה גם האחרונה) שלי עם החבר הכי טוב שלי.. זה שכבר מכיר אותי פרק זמן שמרגיש כמו נצח ושפשוט נבין מתישהו כמה שזה מתאים ואיזה זוג מוצלח אנחנו יכולים להיות..
הבעיה היא שאין לי בינתיים על הפרק את ה"חבר הכי טוב הזה" וככל שהזמן מתקדם - אני מרגישה שאני גם לא אמצא אחד..

שלא לדבר על זה שלמצוא זוגיות באופן כללי די קשה בשבילי.. אני לא בנאדם חברותי במיוחד וגם אם יהיה מישהו כזה - כנראה שאני אמצא דרך להרוס את זה (כמו שכבר קרה לא פעם בעבר..)

הנקודה היא שככל שעובר הזמן, כל בנאדם פוטנציאלי שאני פוגשת כבר מגיע עם מטען כלשהו, בין אם זאת האקסית המיתולוגית (שאני תמיד ארגיש כמו סוג ב' לידה, שאני מושווית אליה באופן תמידי גם אם זה בעקיפין) או סתם ניסיון יותר גדול משלי במערכות יחסים (ושוב, גם אז אני ארגיש שאני לא מספיק בסדר, לא מספיק טובה וכולי..)

אני יודעת שאני צעירה וכל החיים לפני וכל זה, אבל אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב על זה שאולי, אי שם, כן פגשתי את אותו "האחד" שיהיה מספיק הזוי בשביל אשכרה להנות מקרבתי ופשוט לא הבנתי את זה באותו הרגע ופספסתי אותו..

איך נפטרים מההרגשה הזאת?
יש טעם לחכות ולתת לחיים לעשות את שלהם או שכדאי לי להתחיל לנסות לצאת וליזום? אתרי היכרויות לא בא בחשבון.. לא מאמינה בהם ממש..

ורק לצורך הבהרה - ממש לא דחופה לי מערכת יחסים *עכשיו*, אני פשוט פוחדת שאם אני אמשיך למשוך את זה יותר - בסוף באמת אשאר לבד..