כבר הרבה זמן שאני מרגיש לבד ובלי חברים, עד מתי אני אשאר כזה בודד?

שלום לכולם,
אני אנסה לנסח את עצמי הכי טוב שאני יכול כדי שתוכלו להבין אותי...
אני מרגיש שאין לי חברים אמיתיים שאני יכול לצאת איתם לבלות או אפילו סתם להתקשר ולדבר שזה הדבר הכי בסיסי בחברה שלנו, שלא לדבר על זה שאין לי גם ידידות ושלא הייתה לי חברה... לא שאני נראה לא טוב, זה פשוט בעיה של ביטחון עצמי נמוך וביישנות. כשיש לי זמן פנוי אני כל הזמן יושב בבית ולא עושה כלום וזה דיי מעיק ומעצבן.
בנוסף לזה יש לי בעיה ליצור קשרים עם אנשים חדשים לא משנה איפה: אם זה בלימודים, במכון כושר או סתם במקום עם הרבה אנשים. הקטע הוא גם שאני אף פעם לא יוזם אני תמיד יחכה שמישהו אחר יעשה את ההיכרות הראשונית ומשם אני יכול לזרום אם כי לא באופן מושלם. אולי זה מהפחד שלא יקבלו אותי או שסתם יצחקו לי בפנים מזה שאני מנסה כי קשה לי להרגיש דחוי ולא רצוי... אני יודע שאני צריך לא לפחד ולנסות להתחבר לאנשים ולשים זין על מה שאחרים חושבים, אבל זה עדיין חזק ממני ואני לא יכול שלא לחשוב על מה שאחרים יגידו.
כרגע אני עתודאי והתחברתי לסטודנטים שבגילי בכיתה כי כשאני במסגרת כלשהי שמחייבת אינטראקציה עם אחרים אין לי בעיה, אני דיי חייב לדבר איתם. אבל כשאני חוזר הביתה בסופ"ש (כי כל השבוע אני נשאר במכללה) אני לבד ולא מדבר איתם - קשה לי להתקשר לאחרים או אפילו לשלוח הודעה ולשאול מה קורה איתם, אני תמיד פוחד שלא יהיה לי על מה לדבר או מה להגיד וזה נכון גם לגבי בנות שיוצא לי לפגוש...
גם "החברים" שהיו לי בתיכון ולא כאלה הרבה, לא חברים שלי כי איבדתי עם רובם את הקשר - שוב בעיה של תקשורת בינינו. ועם אלה שאני כן מנסה איכשהו לשמור על קשר בכל הכוח אני פשוט מרגיש שזה לא זה - שהם לא חברים לחיים, כמו שאומרים הם היו רק חברים ללימודים, וככה אני מרגיש שיהיה עם מי שאני לומד עכשיו...
למרות שאני מנסה לבנות קשרים עם אנשים אני פוחד שבאיזהו שלב הם ישאלו על חיי החברה שלי - כי פשוט אין לי כאלה, ואני לא רוצה שהם ידעו שאני בנאדם בודד ולבד (למרות שאני באמת כזה מסתבר). כל פעם שעולה הנושא של מה עשית בסופ"ש הוא עם מי יצאת בעצמאות נגיד אני תמיד מתחמק ומעביר נושא. ואני פשוט מקנא באחרים שמספרים כל מיני סיפורים וחוויות שהיו להם עם החברים שלהם, ואני תמיד שאול את עצמי מתי לי זה יקרה? ועד מתי אני אשאר כזה בודד ולבד?