התחלתי לצאת עם מישהו ולא בטוחה אם אני מחבבת אותו מספיק, מה לעשות?

הכרתי מישהו לפני בערך חודשיים והיה בינינו קליק די מיידי וכימיה ממש טובה, שהתבטאה ועדיין מתבטאת בשיחות ממש ארוכות ונפתחנו שנינו ממש מהר אחד לשני. באמת הרגשתי שהוא מבין אותי. הוא מתוק ואני אוהבת את החוש הומור שלו. התחלתי לפתח עליו קראש ולפני חודש גיליתי שהוא גם מעוניין, והתחלנו לצאת. אנחנו עובדים באותו מקום וכשאני איתו במהלך השבוע אז באמת הכל טוב, טוב לי איתו וכיף לי איתו, אני נהנית מהשיחות שלנו ומאיך שאני, באמת מרגישה שהכל נורא טבעי איתו ואני יודעת שגם הוא, אבל כשמגיע הסופש ואנחנו לא נפגשים (גרים רחוק ומן הסתם עוד לא בשלב של לעשות סופשים אחד אצל השני) אני נכנסת לחרדות: אני לא בטוחה שאני מחבבת אותו מספיק, לא בטוחה שאני נמשכת אליו מספיק, לא בטוחה שאני מקבלת אותו כמו שהוא, מפחדת שאני אהרוס הכל, מפחדת להתאהב במישהו אחר, מפחדת לפגוע בו (למרות שבפועל אין סיבה שאני אפגע בו) ומפחדת בכללי וחושבת יותר מידי. אני תוהה אם אני לא נמשכת אליו מספיק או שהתת מודע שלי מחפש תירוצים לחבל בדבר הזה שיכול להיות מאוד טוב בשבילי ורציני. אני תוהה אם בתת מודע אני חושבת שהוא לא מספיק טוב בשבילי ובגלל זה אני מחפשת תירוצים. עם זאת, יש רגעים שאני באמת מרגישה שאני אוהבת אותו (מה שלא הרגשתי בשלב הזה עם האקס). זה מחרפן אותי כל בכל אספקט אחר בחיים שלי אני מלאת ביטחון ואוהבת את מי שאני, אבל כשזה מגיע למערכות יחסים אני אוכלת את עצמי.
אם זה משנה משהו לדעתכם, אני נחשבת בחורה מושכת מאוד והוא פחות (גם לדעתי אם אני כנה עם עצמי, למרות שאני באמת חושבת שמראה זה לא הכל ואופי הרבה הרבה יותר חשוב והוא מדהים מהבחינה הזאת, אבל אולי זה בתת-מודע?).
הזוגיות של ההורים שלי היא גרועה והיוותה מודל גרוע לחיקוי, שאני יודעת שמלחיץ אותי עד היום ושרט אותי קשות בכל הקטע של מערכות יחסים. אני גם הולכת לפסיכולוגית בגלל זה ובגלל סיבות אחרות. הוא יודע על זה. כל החרדות האלו צפו גם במערכת היחסים הקודמת שלי (שבאמת הייתה גרועה גם בלי קשר אליי ויש מצב שהפחד לחזור לסיטואציה כזאת משפיע).
בקיצור, אני לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה לפגוע בו ואני באמת נהנית כשאני איתו ונהנית לדבר איתו, והחרדות צפות בעיקר בסופשים. אני חושבת שיכול להיות פה משהו אמיתי אבל אני לא רוצה להוליך אותו שולל אם אני לא שם. אני מרגישה אבודה ושרוטה. דעתכם?