בן 42 שלא מצא את עצמו... האם פספסתי את הרכבת?

ההתחלה הייתה מבטיחה.. הייתה לי חברה ראשונה מגיל 17 בערך אבל אחרי חצי שנה בצבא התרחקנו. הרגשתי שהיא חלק אינטגרלי ממני והקשר היה מאוד אמוציונאלי וחושני. היא כנראה שידרה לי בזמנו שהיא כבר לא בעניין אבל זה נגמר בצורה נוראית, כשהיינו אצלה בחדר והיא סיפרה לי שהיא שכבה עם המון גברים (ואחרי זה עוד עשינו סקס...).
זה שבר אותי והפך אותי לאימפוטנט. בזמנו לא היה ויאגרה. שנים לקח עד שהפסקתי לחשוב עליה. היו לי קטעים עם בחורות בצבא וגם אחר כך, אבל סקס נורמלי כבר לא יכולתי לעשות, למרות שכמה מהן היו יפייפיות. וזה לא עזר שמעולם לא הייתי טוב בלהתחיל עם בנות.

את שנות ה-20 ברובן ביליתי במסיבות ועם חברים, עד שחבריי הטובים עזבו את הארץ. הייתי ממש איש הווי ובידור בעבודה.
את שנות ה-30 אני מתבייש לאמר שביליתי בעיקר במשחקי מחשב. מעולם לא הצלחתי להחליט מה לעשות, שקעתי בדיכאון, וסבלתי מהמון חרדות, התקפי פאניקה, כאבים פסיכוסומטיים והיפוכונדריה קשה. כעת מאוזן חוץ מבעסה קיומיות :)

גר כעת עם אימי בת"א. אני בחור חמוד ונראה בן 27-30.
אני רוצה לדעת איפה ואיך יש לי סיכוי יותר טוב להכיר נשים? לעבור לגור לבד עם עבודה חרבנה בת"א? אולי עדיף איפשהוא בחו"ל?? אני מבין שמטינדר לא תבוא הישועה..