גובניקית בגדוד וסובלת נורא, לא יודעת כבר מה עדיף לי להיות נפקדת, לראות קבן או פשוט לסבול עוד שנה וזהו, אז מה לעשות?

היי, אני מנהלת רשת מחשוב בגדוד שיריון כבר חצי שנה, בעוצר בגלל הקורונה, וכרגע כבר 30 יום בבסיס בלי בית באופק. בכללי הסגירות שלי הם 11/3 בקו, ושושים עם 1/3 באימון וטוחנת שמירות ומטבחים כמעט כל יום.
עכשיו העניין הוא שאין לי הרבה התעסקות בתפקיד ויש ממש מעט דברים לעשות שרובם הם כל מיני טפסים ולמלא טבלאות על מיקום מחשבים בכל פעם שעוברים מקום, בקיצור עבודת ניירת משעממת חוץ מהעובדה שרוב הזמן אני פשוט במטבח או בשמירה אז בכל מקרה אין לי יותר מידי התעסקות עם מחשבים.
דבר נוסף הוא שחוץ ממני יש עוד שני מיחשובניקים והתחושה הכללית היא שלא סומכים עלי, או שלא זוכרים שאני גם מיחשובניקית. לדוגמה במקרה ויש למישהו תקלה קוראים לאחד מהם ולא לי או שהיה צריך לנסוע לאחת הפלוגות לסדר מחשב והמפקד שלנו שלח את שניהם ואותי לא.
עכשיו רק כדי להבהיר את העניין, שני המפקדים שלנו התחלפו לפני שבוע בערך אז הם לא מכירים אף אחד מאיתנו יותר מידי זמן, והמפקד שדיברתי עליו בפיסקה הקודמת אפילו לא עשה לי שיחה אישית כשהוא הגיע כמו שהוא עשה לשאר המחלקה, כאילו שאני לא קיימת פשוט.
חוץ מכל מה שציינתי למעלה אני דתייה וחגים נורא חשובים לי, היה לי קשה עם זה שאני סוגרת מלא שבתות, אבל לפחות על החגים תיכננתי לחתום ימי חופש כדי שאני אחגוג אותם עם המשפחה. אז נעזוב את פסח שחגגתי בבסיס בגלל הקורונה אבל לא נתנו לי לחתום ימי חופש אפילו על פורים בטענה שיותר מידי אנשים רוצים לצאת ואי אפשר לתת לחלק לצאת ולחלק לא. אפילו כשביקשתי שיחליפו את ה-3 ימים שאני אמורה לצאת בסופש ויתנו לי לצאת אותם על פורים ואני אחזור לסגור שבת הם לא הסכימו.
בתכלס כרגע אני פשוט בוכה מלא בבסיס, בשבועיים הראשונים לא בכיתי בכלל, אבל לחגוג פסח בבסיס זה קשה וכבר חודש פה ואני מתגעגעת נורא הביתה.
יש לי כמה חברים בגדוד, אבל לא כולם נמצאים איתי באותו מוצב, וחלק מהם תמיד עסוקים, וחלק גדול מהזמן אני לבד. ואני מרגישה שזהו אין לי אף אחד שאני יכולה לדבר איתו על כמה קשה לי, וגם אם כן התשובה תמיד היא שקשה לכולם ואין מה לעשות ואני לא יודעת מה לעשות יותר.
אמרו לי שהאפשרויות שלי הן או להישאר בגדוד או לעבור לחטיבה שהתנאים שם קצת יותר טובים, למרות שבכלל לא בטוח שהם צריכים מיחשובניקים. אבל אני מפחדת שאני אעבור למקום גרוע יותר, וששם יהיה לי רע יותר, ועכשיו אני לא יודעת מה לעשות.
תודה למי שקרא/ה עד לכאן.