סחוט רגשית מחבר קרוב. מה לעשות?

שלום לכולם,

תקופה ארוכה משהו מפריע לי, אני תוהה אם מישהו מזדהה ויכול לתת עצה או לעזור לי לראות את הדברים בצורה חדה יותר.
תודה מראש לעונים.

יש לי חבר קרוב מאוד, חבר ילדות, מיד כשהכרנו היה חיבור כיף, בנינו סביבנו קבוצה של חברים והיה ממש כיף, נהנינו לראות את אותם סרטים, צחקנו מאותם בדיחות, טיילנו באותם מקומות, התלהבנו מאותן חלומות. אהבנו לבלות באותם מקומות. קיצור חיים יפים.

לאחרונה כל פעם שאני מבלה בחברתו אני יוצא בהרגשה של עייפות מנטלית.

אני מאוד אוהב אותו, אבל יש לי הרגשה שהוא מנסה לשדר יותר מדי שהוא מושלם.
הוא נכנס לקטע כזה ש"הכל טוב" וכל מה שקורה זה לטובה, אני מעריך תפיסת עולם חיובית כזאת, אבל לפעמים זה מרגיש מנותק, לא אותנטי, כאילו הוא לא מבין שיכולים להיות קשיים.

בתור בן אדם עם קשיים פה ושם, זה מרגיש כאילו הוא לא רואה אותי, כאילו הוא חי באיזה לה לה לנד. כאילו לא מובן למה אני עצוב לפעמים.
אני כתוצאה מרגיש כאילו יש לי משהו נחות באישיות שלי שאני לא תמיד מזהה את ה"מושלמות" של כל מה שקורה לי.
הוא מחמיא לעצמו הרבה, ואני גם מחזק לו את האגו ואומר לו כמה הוא מוצלח. אבל הוא מחמיא באופן שמרגיש מלאכותי, מוגזם ביותר ומגוכח. או אפילו אני אגיד בזהירות שהוא מרגיש לי קצת מתנשא לפעמים.

יצא לי הרבה פעמים להעלות בפניו רעיונות מעשיים לעסקים שמעניינים אותי, ודברים שבא לי לעשות, ותמיד התגובה קרה, מטילה ספק ומוציאה את הרוח מהמפרש.

נראה שהדבר היחיד שמעניין אותו בקשר בינינו כרגע זה לשבת יחד ולשתות אלכוהול או לעשן ירוק. לא מעניין אותו לצפות בסרט, לא מעניין אותו להיכנס לשיחה משמעותית, לעתים רחוקות כששיחה אמיתית מתפתחת זה בגלל שאני יזמתי אותה, ובתוך השיחה הוא דואג להכניס מחמאות וטפיחות שכם לעצמו.
חלק גדול מהזמן הוא מסטול מדי מכדי לעקוב אחר שיחה ולהחזיק ראש. אז הדברים מסתכמים ברביצה חסרת מעש ובדיחות לא משעשעות באמת שמסוגלות להצחיק רק מישהו שבתוך סאטלה.

שיחות העומק היחידות שהוא נכנס אליהם מבוססות על כך שהוא מאמין שעישון ירוק זה בריא.

עושה רושם שהמפגשים שלנו חשובים לו, והוא יוזם אותם הרבה, ואני נענה להזמנות, אבל תמיד מרגיש טעם מריר שכביכול הוא מושלם ואני איזה פצוע חלש ומגוכח.

ברור לי שהוא לא מנסה באופן מודע לגרום לי להרגיש כך. פשוט כשמישהו מתנהג כל הזמן כאילו "הכל טוב, הכל לטובה, הכל משמיים," זה מרגיש לי כאילו אני חבר של בודהה, ואני לא רוצה להיות חבר של בודהה, אני רוצה להיות חבר של בן אדם שמבין שזה סבבה להראות חולשה, שגם שבסוף שהכל לטובה עדיין יש מאבקים פנימיים.

מצד שני, אני לא יכול לבוא בטענות למישהו ש"בוחר לראות רק את הטוב בחיים" אז שוב אני מרגיש כאילו אולי אני סתם קנאי ושאני אמור להיות שמח בשבילו שהוא רואה רק את הטוב שבחיים.

מצד שלישי, מרגיש לי שזו עוד דרך שלו לגרום לי להרגיש חרא עם עצמי.

אבל אולי אני מרגיש חרא עם עצמי בגלל שזה מה שאני?

אני מופתע מעצמי שיש לי רגשות כל כך קשים לגבי מישהו שאני אוהב, אבל כבר תקופה ארוכה שמרגיש לי כאילו מישהו מתמרן אותי רגשית, כאילו פשוט נוח לו שאני אהיה ברקע ואמחה לו כפיים.

חשוב לציין שהוא אדם טוב מאוד עם לב זהב, הוא עוזר לאנשים הרבה, הוא לא חושב פעמיים כשמישהו מבקש עזרה.

אני באמת מכבד ראיית עולם חיובית, אבל זה משום מה מרגיש לי שזה גולש למקום קצת מזוייף וזה מרגיש לי שהוא משתמש בזה שהוא בן אדם כל כך חיובי ככלי בשבילו להרגיש כריזמטי ולשדר כאילו יש לו יציבות מנטלית.
נראה לי שבן אדם באמת שמח לא מעשן ירוק מבוקר עד ערב, אני מרגיש שהוא מודע לזה שזה "חור בעלילה" מבחינתו ולכן הוא מדבר כל הזמן על כמה ירוק זה "בריא".

מרגיש לי שהוא חי אורח חיים לא בריא ומנסה לשכנע אותי (ואולי את עצמו) שזה טוב ואידיאלי.

אני כבר לא מרגיש טבעי במחיצתו כי הוא בחיים לא יגיד משהו "לא יפה" אז אף פעם אין לי דרך לדעת אם אני בא לו בטוב או שהוא סתם לא רוצה לומר משהו "שלילי" מרגיש שהוא קצת מרוכז בעצמו.

אני יודע שיכול להיות שהוא סבבה לגמרי ואני זה שבעייתי פה. אבל האינטואיציה שלי אומרת לי שוב ושוב שמשהו לא תקין.


תודה רבה שקראתם עד כה, אשמח מאוד לעצות או תגובות שיחכימו אותי בעניין ואולי יעזרו לי לראות את הדברים מנקודות מבט נוספות.