אני לא מבינה למה אין לי חברים. מה לא בסדר איתי?

אני מודעת לעצמי. גם לחסרונות שלי (כמו זה שאני פזיזה וקשה לי להחליט דברים, יש לי מחסומים עקב דברים שעברתי כמו הטרדה מינית וקשיים נפשיים אז קשה לי לסמוך על אנשים והייתי רוצה להעריך את עצמי יותר כי יש על מה) וגם ליתרונות - אני ממש מצחיקה, אני יודעת להכיל ויש לי אינטליגנציה רגשית גבוהה, תמיד שם כשצריך, נותנת 100 אחוז מעצמי בכל דבר ועושה כל דבר באהבה, אני ספונטנית ממש ואוהבת לצאת ולעשות שטויות ומי שהכיר אותי תמיד אומר שכיף להיות איתי. בלי קשר לחיצוניות (ואומרים לי שאני נראת ממש טוב אבל לא חושבת שזה משנה בכלל בקשר חברי) באמת שאם הייתי מישהו אחר הייתי שמחה שיש לי חברה כמוני. עברתי לעיר חדשה ויש לי רק חברה אחת טובה כאן. היא אוהבת את הלבד שלה אז אני מתחשבת בזה אבל כשאני מציעה לצאת והיא אומרת כן ואז אני קובעת מתי והיא יכולה לענות ביום למחרת או לא לענות בכלל ולהיות מחוברת בדברים אחרים וגם יוצא שלרוב אני יוזמת את הפגישות וכבר נמאס לי מזה כי כבר לא כיף לי ככה. אני חוזרת אחרי העבודה ופשוט יושבת כמו מסכנה בבית. זה לא שרע לי עם עצמי כי די התרגלתי לזה כבר, זה פשוט עושה לי רע להיות בודדה. מצאתי עבודה וסבבה לי שם. התחברתי לכמה בנות ונפגשנו אחרי העבודה ואחרי זה הן אמרו שהיה כיף וחייב לצאת שוב, הן העלו לסטורי תמונה ואז ראיתי שחברה נוספת מהעבודה הגיבה ואז יום למחרת הן נפגשו בלעדיי וכתבו משהו בסגנון שהן החברות הכי טובות ואז חשבתי שאולי היא נעלבה שלא הזמנו אותה (היא עבדה באותו יום) אז ניסיתי לקבוע גם איתה במשמרת שהיינו ביחד והיא ממש רצתה וקבענו לערב ואז שהגיע הערב אף אחד לא כתבה כלום וקבענו שוב וזה גם נדחה ורק אני יוזמת את הפגישה, כמו תמיד. הייתי מאושפזת בגלל הפרעות אכילה (לא סיימתי 12 ש.ל ככה שאין לי ככ קשרים מהתיכון) אז רוב החברות שיש לי הן רק משם והיינו חברות ממש טובות באשפוז ויש כאלו שאני עדיין בקשר איתן וזה מוזר לי כי הן מדברות אחת עם השנייה כל יום ויש להן קבוצות בווצאפ וכאילו היינו ממש כמו אחיות והן אפילו לא שולחות לי הודעה מרצונן או מסננות/ עונות אחרי שבוע. ואני לא מבינה מה הבעיה איתי. אני לא בן אדם חופר ואני גם לא אוהבת להרגיש כאילו אני צריכה לרדוף אחרי הבן אדם להיפגש איתו, זה למה אני שואלת פעם אחת ולא חופרת על זה ושונאת את התחושה הזאת שעושים לי כאילו עושים לי טובה שעונים לי להודעה או בכלל רוצים להיפגש איתי. אני לא מבינה מה לא בסדר איתי ואני גם לא חושבת שיש משהו לא בסדר איתי. אם יש אנשים גזענים, הומופבים ולאותם 30 אנסים יש חברים, מה אני כזאת נוראית? לא מגיע לי שישלחו לי היי או אפילו שיכתבו לי "לא באלי לצאת איתך/ לא יכולה/ לא מסתדר"? פעם הייתי חסרת ביטחון ממש ואני מנסה עכשיו לבנות את עצמי במו ידיי, וזה קשה כי אני מרגישה כמו נטל. לא טוב לי להיות לבד, זה באמת מכבה אותי כי אני באמת אוהבת לצאת וזה לא עושה לי טוב לנפש. אני לא יודעת בדיוק מה השאלה כי אף אחד לא יכול לעזור בזה, אני פשוט רוצה לשמוע את החוות דעת שלכם.