רגע של תסכול - האם אני צריכה להרגיש רגשות אשם?

אני ובן זוגי עשרה חודשים יחד, טוב לנו ואוהבים אחד את השניה מאד אבל כמו בכל מערכת יחסים יש קשיים לפעמים ואנחנו לומדים להסתדר ולתקשר בצורה נכונה.
אנחנו שני אנשים שונים ולכל אחד תחביבים משלו.
אבל יש דבר אחד שיכול להוציא אותי מדעתי:
הוא עובד עד שעות מאד מאוחרות ולפעמים גם בלילות, אז אין לנו הרבה זמן ביחד. לדוגמא- שבוע הבא יהיה לנו ערב אחד להיות בו ביחד.
עכשיו, הוא מאד מאד אוהב כדורגל. מאז שהוא ילד- זה התחביב העיקרי והיחידי שלו. זה הדבר שהכי מרגש אותו. הוא יכול לצפות ימים שלמים רק בזה.
איפה זה מתנגש- שזה לא מעניין אותי בשיט!!! אני רואה בזה כדבר משעמם לצפות בו, מנוון את המוח, לא מפתח אותי בשום צורה, לא מעניין ולא כלום.
אז בפעמים הראשונות שהוא ראה משחקים ישבתי איתו מנימוס ואפילו התעניינתי ושאלתי שאלות. עם זאת, הוא יודע שאני לא אוהבת בעליל (בלשון המעטה) כדורגל.
הוא גר רחוק ממני, והוא מצפה שאסע אליו בערב היחיד שיש לנו ביחד, כדי שבשעתיים שיש לנו- נצפה במשחק כדורגל שלו.
אמרתי לו- אבל אני לא רוצה לראות כדורגל.
והוא- אבל נהיה ביחד, תשבי איתי.
זה משגע אותי החוסר התחשבות והחשיבה האגואיסטית הזאת שאני אמורה לוותר ולעשות מה שהוא אוהב ומשהו שאני מאד לא אוהבת, -כל פעם- , כי זה התחביב שלו.
למה שלא נראה משהו ששנינו אוהבים?
אז יש תוכניות שאני אוהבת והוא לא, אני ממש לא מכריחה אותו לראות. אני רואה אותן לבד או עם חברות.
למה בערב היחיד שיש לנו בשבוע, אני צריכה לסוע אליו להשקיע ולצפות במשהו שאני לא אוהבת? מה אעשה? אסתכל עליו? אבהה באוויר?
באמת! אמרתי לו- אני מפרגנת לך לראות את המשחק, נפגש ביום אחר.
והוא נעלב.
מה אתה נעלב???
למה אני צריכה להרגיש רגשות אשמה על משהו כזה?
עכשיו כל החיים אצטרך לצפות במשחקים האלה בזמן היחיד הפנוי שיש לנו?
למה אני צריכה להתאים את עצמי?
למה הוא לא חושב - טוב, היא נוסעת עד אלי נסיעה ארוכה, יש לנו שעתיים ביחד, אולי נעשה משהו ביחד ששנינו אוהבים. נראה סרט ששנינו מחליטים עליו
לא יודעת
אבל למה להיות אגואיסט?
וזה כל פעם חוזר על עצמו הקטע של הכדורגל.
ממתי באים עם דרישות למערכת יחסים? אני לא דרשתי ולא הכרחתי אותו לעשות כלום!
מה דעתכם?