מצרפת שיר שתמיד גורם לי לבכות, לא יודעת למה.
אולי בגלל המצב שאספר לכם עליו, אולי בגלל הגעגועים לאקס או לאנשים שיצאו לי מהחיים, אולי כי אני גם רוצה להרגיש אהבה כמו בשיר.
אז היי, אני שמיניסטית. בקרוב מאוד אני אהיה בת 18. אני מפחדת.
יש לי קטע כזה שאני לא מסוגלת לשחרר. כל בן אדם שהיה חלק מהחיים שלי ועזב גרם לי לכאב ענק ואני עדיין מנסה להחזיר את אותם האנשים גם אם הם לא רוצים.
אני והאקס שלי היינו ביחד שבועיים בקושי ועברו מאז 8 חודשים ואני עדיין לא מצליחה לשחרר.
אני פשוט כזאתי. זה האופי שלי.
אני מפחדת. אני מרגישה כאילו כל החיים מהרגע שנולדתי היו ״משפך״, מהרגע שנולדתי הכרתי את הילדים של חברות של אמא שלי וכך התווסף להם אנשים בגן והיסודי ובחטיבה ובתיכון והבסיס נשאר אותו דבר.
אני התרגלתי כבר 12 שנים ללמוד בבית ספר- שיש מסגרת שאומרת לי מה לעשות ואני רק צריכה לעשות את זה.
שכשאני לא דיברתי עם חברה הרבה זמן אני פשוט אגיע לבית ספר ואראה אותה ונחזור לקשר.
לזה שיש לחבורה שלנו קבוצת ווטזאפ שאנחנו כותבים בה כל סופש ויוצאים מי שיכול.
אני מפחדת מההמשך... אני מפחדת מהתחלה חדשה לגמרי ולהגיד ביי לאותו משפך, אני מפחדת לאבד אנשים כי בסופו של דבר תמיד מאבדים גם אם זה בן אדם אחד ובשבילי לאבד אפילו בן אדם אחד שאני לא קרובה אליו זה אסון.
אני מרגישה כאילו כל בן אדם שנכנס לי לחיים לקח חלק ממני וכשהוא יוצא החלק הזה נעלם איתו ובסוף לא יישארו לי חלקים ממני וגם אני אעלם.
אני לא רוצה לגור לבד ולקום כל בוקר וללכת לעבודה ובכלל לבחור מה אני רוצה ללמוד ובמה אני רוצה לעבוד.
אני לא מסוגלת לחשוב על מה יהיה אחרי י״ב וכל פעם שאני מתחילה לחשוב על זה אני בוכה (וכרגע אני גם בוכה בגלל זה בכל לילה ומבריזה מהלימודים והורסת לעצמי את הבגרויות וגם מבריזה מדברים של צהל, אני חושבת שבאיזשהו מקום התת מודע שלי גורם לי לעשות את זה כי אני לא רוצה להמשיך הלאה ואני רוצה להישאר במקום שאני בו היום)
אין לי מושג מה לעשות עם כל זה.
מזדהים? רעיונות?
אולי בגלל המצב שאספר לכם עליו, אולי בגלל הגעגועים לאקס או לאנשים שיצאו לי מהחיים, אולי כי אני גם רוצה להרגיש אהבה כמו בשיר.
אז היי, אני שמיניסטית. בקרוב מאוד אני אהיה בת 18. אני מפחדת.
יש לי קטע כזה שאני לא מסוגלת לשחרר. כל בן אדם שהיה חלק מהחיים שלי ועזב גרם לי לכאב ענק ואני עדיין מנסה להחזיר את אותם האנשים גם אם הם לא רוצים.
אני והאקס שלי היינו ביחד שבועיים בקושי ועברו מאז 8 חודשים ואני עדיין לא מצליחה לשחרר.
אני פשוט כזאתי. זה האופי שלי.
אני מפחדת. אני מרגישה כאילו כל החיים מהרגע שנולדתי היו ״משפך״, מהרגע שנולדתי הכרתי את הילדים של חברות של אמא שלי וכך התווסף להם אנשים בגן והיסודי ובחטיבה ובתיכון והבסיס נשאר אותו דבר.
אני התרגלתי כבר 12 שנים ללמוד בבית ספר- שיש מסגרת שאומרת לי מה לעשות ואני רק צריכה לעשות את זה.
שכשאני לא דיברתי עם חברה הרבה זמן אני פשוט אגיע לבית ספר ואראה אותה ונחזור לקשר.
לזה שיש לחבורה שלנו קבוצת ווטזאפ שאנחנו כותבים בה כל סופש ויוצאים מי שיכול.
אני מפחדת מההמשך... אני מפחדת מהתחלה חדשה לגמרי ולהגיד ביי לאותו משפך, אני מפחדת לאבד אנשים כי בסופו של דבר תמיד מאבדים גם אם זה בן אדם אחד ובשבילי לאבד אפילו בן אדם אחד שאני לא קרובה אליו זה אסון.
אני מרגישה כאילו כל בן אדם שנכנס לי לחיים לקח חלק ממני וכשהוא יוצא החלק הזה נעלם איתו ובסוף לא יישארו לי חלקים ממני וגם אני אעלם.
אני לא רוצה לגור לבד ולקום כל בוקר וללכת לעבודה ובכלל לבחור מה אני רוצה ללמוד ובמה אני רוצה לעבוד.
אני לא מסוגלת לחשוב על מה יהיה אחרי י״ב וכל פעם שאני מתחילה לחשוב על זה אני בוכה (וכרגע אני גם בוכה בגלל זה בכל לילה ומבריזה מהלימודים והורסת לעצמי את הבגרויות וגם מבריזה מדברים של צהל, אני חושבת שבאיזשהו מקום התת מודע שלי גורם לי לעשות את זה כי אני לא רוצה להמשיך הלאה ואני רוצה להישאר במקום שאני בו היום)
אין לי מושג מה לעשות עם כל זה.
מזדהים? רעיונות?
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025